השבוע נחשף בכלי התקשורת מקרה בשרון של ילד בן חמש המטריד את חברותיו לגן - מטריד מינית, כך נטען. בתור פתרון הועבר העבריין הצעיר מגן אל גן, עד ששמו החל להלך לפניו, וכשהגיע לאחרונה - שוב - למסגרת חדשה, השביתו ההורים של הילדים האחרים את הלימודים במחאה. בידיעות אחרונות עסקו בנושא בטור יומי שבו מציגים שני כותבים דעות הפוכות. אינני זוכרת את זהותם של הכותבים, אבל למרבה הפליאה דווקא הכותבת היתה בעד שילוב - בטענה שהילד הינו רק ילד, שאי אפשר להאשים אותו ואין להענישו ולהרחיקו מבני גילו - ואילו הכותב התנגד - בהתייחסו לדאגה לילדיו הפרטיים, תוך שהוא מטיל ספק בנכונותם של הורי הילד המתעלל לטפל בשורש הבעיה, במקום לטאטא אותה אל מתחת לשטיח ולצעוק חמס. אני הייתי מצפה שדווקא אישה תהיה המגוננת יותר, אבל נראה שבמקרה זה לגבר ילדים קטנים יותר ולכן קל לו להזדהות עם מצוקתם של הורי הילדים שבגן.
"תגידי, הכדורגלן הוא לא ילד ששייך לחינוך המיוחד?" שאלתי אני, רק השבוע, את סגנית המנהלת של בית הספר, שהיא גם היועצת (הרבה תוספות למשכורת יש לה, מן הסתם). התפרצנו אל חדרה בשעת בוקר מוקדמת, יום אחרי שט. חזר הביתה מבית הספר חבול ושרוט כולו: הכדורגלן כפכף אותו שוב בהפסקה. הפעם עשה עבודה יסודית במיוחד, ואין זה פלא - שום מורה תורנית בתפקיד המבוגר האחראי לא היתה בשטח כדי להתערב ולהפסיק את המתקפה חסרת הרסן.
התשובה שקיבלתי היתה שבבית הספר משולבים ילדי חינוך מיוחד. שילוב זה יפה, ואני האחרונה שתתנגד לו. הרי אני עצמי, בעברי, שולבתי בכיתה רגילה וטוב שכך. אלא שלא נראה לי שמי מבין שלושים ומשהו חברי לכיתה, סבל בדרך כלשהי מנוכחותה של ילדה עם שיתוק מוחין . נהפוכהו - זו הייתי אני ששמשה טרף קל לאילו שנזקקו להוצאת אגרסיות, ואילו הם הרוויחו בסופו של דבר הכרות עם השונה, שאותה לקחו איתם להמשך.
הכרת השונה זה חשוב ושילוב זה נהדר, כל עוד זה לא בא על חשבון הילדים האחרים ושלמותם הפיזית והנפשית.
בתחילת שנת הלימודים הוצמדה לכדורגלן סייעת, הממומנת על ידי הוריו. מיד הרגשנו בהבדל - חלה ירידה משמעותית בתלונות של ט. עליו. אבל קצת אחר כך משהו שוב השתנה, וחזרו הימים הקשים. ברור קצר העלה שהסייעת מגיעה לבית הספר רק שלושה ימים בשבוע מתוך השישה, ושמחפשים משהי נוספת עבור הימים האחרים, אבל טרם נמצאה אחת כזו. מספר פעמים שוחחנו עם המנהלת רק השנה, אבל זה לא היה מספיק, כנראה. ט. היה צריך לחזור הביתה כשכולו חבלות ומכות טריות כדי שהצוות החינוכי יבין סוף סוף שאסור לתת לכדורגלן להסתובב בבית הספר ללא השגחה צמודה. רק בעקבות המקרה האחרון קבעו שלא יוכל לצאת להפסקה, בימים בהם הסייעת לא נמצאת, ויאלץ לבלות אותה בחדר המורים. לו אני אמא שלו - אני לא יודעת מה הייתי עושה, אבל בהיותי אימו של ט. ליבי נשבר על מה שהיה צריך לעבור, כדי לזכות בהגנה בסיסית, שלה הוא זכאי ללא צל של ספק.
בנים הולכים מכות
"תגידי, הכדורגלן הוא לא ילד ששייך לחינוך המיוחד?" שאלתי אני, רק השבוע, את סגנית המנהלת של בית הספר, שהיא גם היועצת (הרבה תוספות למשכורת יש לה, מן הסתם). התפרצנו אל חדרה בשעת בוקר מוקדמת, יום אחרי שט. חזר הביתה מבית הספר חבול ושרוט כולו: הכדורגלן כפכף אותו שוב בהפסקה. הפעם עשה עבודה יסודית במיוחד, ואין זה פלא - שום מורה תורנית בתפקיד המבוגר האחראי לא היתה בשטח כדי להתערב ולהפסיק את המתקפה חסרת הרסן.
התשובה שקיבלתי היתה שבבית הספר משולבים ילדי חינוך מיוחד. שילוב זה יפה, ואני האחרונה שתתנגד לו. הרי אני עצמי, בעברי, שולבתי בכיתה רגילה וטוב שכך. אלא שלא נראה לי שמי מבין שלושים ומשהו חברי לכיתה, סבל בדרך כלשהי מנוכחותה של ילדה עם שיתוק מוחין . נהפוכהו - זו הייתי אני ששמשה טרף קל לאילו שנזקקו להוצאת אגרסיות, ואילו הם הרוויחו בסופו של דבר הכרות עם השונה, שאותה לקחו איתם להמשך.
הכרת השונה זה חשוב ושילוב זה נהדר, כל עוד זה לא בא על חשבון הילדים האחרים ושלמותם הפיזית והנפשית.
בתחילת שנת הלימודים הוצמדה לכדורגלן סייעת, הממומנת על ידי הוריו. מיד הרגשנו בהבדל - חלה ירידה משמעותית בתלונות של ט. עליו. אבל קצת אחר כך משהו שוב השתנה, וחזרו הימים הקשים. ברור קצר העלה שהסייעת מגיעה לבית הספר רק שלושה ימים בשבוע מתוך השישה, ושמחפשים משהי נוספת עבור הימים האחרים, אבל טרם נמצאה אחת כזו. מספר פעמים שוחחנו עם המנהלת רק השנה, אבל זה לא היה מספיק, כנראה. ט. היה צריך לחזור הביתה כשכולו חבלות ומכות טריות כדי שהצוות החינוכי יבין סוף סוף שאסור לתת לכדורגלן להסתובב בבית הספר ללא השגחה צמודה. רק בעקבות המקרה האחרון קבעו שלא יוכל לצאת להפסקה, בימים בהם הסייעת לא נמצאת, ויאלץ לבלות אותה בחדר המורים. לו אני אמא שלו - אני לא יודעת מה הייתי עושה, אבל בהיותי אימו של ט. ליבי נשבר על מה שהיה צריך לעבור, כדי לזכות בהגנה בסיסית, שלה הוא זכאי ללא צל של ספק.
בנים הולכים מכות
