לפני תחילת חופשת סוכות, הודיעה המורה שאחרי החופשה תערך הכתבה ראשונה, שתכלול את שנים עשר החודשים העיבריים.
- שתים עשר חודשים? זה המון! - נלחץ ט. ואני הרגעתי אותו, שכשמחלקים את העבודה לחלקים היא נראית קצת פחות מאיימת. התחלנו בששת החודשים הראשונים, וכתבנו אותם במחשב, באמצעות Word, פעילות שחביבה על ט. הרבה יותר מלשבת וליכתוב בעיפרון על דף נייר. לימדתי אותו לזמזם לעצמו את השיר של נעמי שמר - "בתשרי נתן הדקל פרי שחום, נחמד ..." - כדי להזכר בחודשים וסדר הופעתם. על הדרך שאלתי אותו מה לדעתו הכוונה של המשפט האחרון בשיר "והתחלנו את שירינו מהתחלה" ושמחתי לקבל אישור שהילד הפנים את המחזוריות שבלוח השנה.
למחרת כתבנו ב-Word את ששת החודשים הנוספים, לא לפני שט. מחה בקול, יילל, בכה ואפילו זרק את עצמו על הריצפה, כי - אין לו כוח, וממש לא בא לו, והוא לא מבין למה וכמה ואיך. זאת למרות שהביע רצון עז להצליח בהכתבה, למרות שהסברתי לו שמותר לטעות, אפילו בהכתבה עצמה, אבל העקרון הוא לתרגל כמה שיותר ולהשתדל, מה שמעלה את סיכויי ההצלחה ומצמצם את מספר השגיאות, ולמרות שהבטחתי לו שאעזור לו ככל שאוכל וככל שירצה, והבעתי נכונות לשבת לידו ולהחזיק את ידו.
זה הפך לרוטינה יומית בימי החופש: אני מזכירה ל-ט. שצריך להתאמן לקראת ההכתבה - בינתיים עברנו לכתיבה ביד של החודשים כולם - ו-ט. מוחה כולל בכי והשתתחות על הריצפה - להלן 'דרמה' שבכל פעם נמשכה דקות ארוכות, והצליחה לעצבן אותי למרות שניסיתי לספור עד עשר ואז גם עד עשרים ושלושים. א. ואני עברנו לשימוש בסנקציות - קרי, נטילת זכויות הטלוויזיה והמחשב של ט. עד שיבצע את המטלה היומית. ט. מצידו לא ויתר על הדרמה ורק בסיומה התישב לשולחן, ובתוך זמן קצר - קצר בהרבה ממשך ההצגה המקדימה - חזר עם רשימת החודשים, בשגיאות שחזרו על עצמן יום אחרי יום. ידעתי שהוא צריך להשקיע יותר כדי להצליח, אבל לאור האנרגיות הרבות שזה גזל ממנו ומאיתנו - ויתרתי.
הילד חזר מהיום הראשון ללימודים אחרי החופש, וסיפר שההכתבה נערכה ושנראה לו שלא היו לו יותר מדי שגיאות. למחרת, אחרי שדרשנו בשלום ההכתבה, נזכר לספר לנו שאכן, המורה החזירה את הדפים ושאחד מאיתנו צריך לחתום עליה, ושהוא צריך לעשות את ההכתבה שוב כי היו לו יותר מדי שגיאות. הסברנו שלא תהיה ברירה אלא להמשיך ולהתאמן מדי יום ואפילו להתאמץ יותר, כי הרי צריך להצליח במועד ב'. ט., מצדו, הגיב ב-דרמה-דרמה-דרמה.
למחרת הצגתי בפניו אסטרטגיה חדשה: רשמתי בעצמי את החודשים על דף, והצעתי שיעתיק אותם על אותו הדף, ממש אות-אות אם יש צורך. אחר כך נהפוך את הדף והוא יכתוב מהזיכרון. ט. סרב. "עכשיו אני צריך לכתוב הכל פעמיים? לא הספיק לך שכתבתי פעם אחת?!" ילל. הסברתי בכל הסבלנות שהצלחתי לגייס שאין ברירה וחייבים ללמוד, והוא לא עושה את זה בשבילי אלא בשביל עצמו, ושהוא לא חייב, אבל לא יתכן שיראה טלוויזיה וישחק במחשב לאורך כל היום ולא יתאמץ בכלל. ט. ניסה לגרור אותי לויכוח. אני סירבתי בטענה שהנושא סגור מבחינתי. הוא התחיל להטיח צעצועים של אחיו הקטן בקיר. ביקשתי שיפסיק והוא בשלו. ציוויתי שילך לחדר והוא בשלו. לקחתי את ידו כדי להוליך אותו לחדר וחטפתי מכה -
מכה חזקה. מכוונת ומתוזמנת היטב. כמה שנאתי את אותו הרגע. שנאתי את הסיטואציה. שנאתי את עצמי, ואת מטלות בית הספר שאולי נפלו על הילד לפני שהבשיל דיו עבורן. רק את ט. לא יכולתי לשנוא, אבל ידעתי שההדרדרות הזו בהתנהגותו חייבת להעצר שם ואז. יד ימיני סטרה ללחיו השמאלית, בעוצמה מחושבת היטב - לא רבה מדי אבל מספיקה. דמעות עלו העיניו - לא של כאב אלא עלבון, והוא רץ להסתגר בחדר.
אחרי חמש דקות פתחתי את הדלת. "אני לא רוצה שתעזרי לי!" הכריז. אמרתי שלא אעזור עד שיבקש, אבל היות שהוא עדיין ילד, אני לא יכולה להרשות לו לסגור את הדלת כך שאיני רואה אותו ומסוגלת להשגיח עליו. הוא נאנח ומחה דמעה. אחר כך ביקש עזרה.
ישבנו במטבח. את ש. הקטן קשרנו בכסא האוכל שלו, ונתנו לו לאכול ביסקוויטים כדי שישב בשקט ולא יפריע. ט. העתיק את החודשים ללא כל טעות. אחרי שכתב את הרשימה שוב, הפעם מהזיכרון, נתתי לו להשוות לרשימה הקודמת ועזרתי לו למצוא טעויות שהוא פספס גם בבדיקה חוזרת. "זה כיף!" הצהיר בסוף ובאותה נשימה הוסיף "אז עכשיו אני כבר יכול להדליק את הטלוויזיה?"
בימים הבאים נצמדנו לאותה אסטרטגיה, למדתי את ט. לשנן את הרשימה לפני שיפנה להכתבה, לוודא שרשם בדיוק שנים עשר חודשים - לא פחות וגם לא יותר (גם זה קורה) - ולעבור פעם נוספת על מה שרשם לפני סיום, כדי לתפוס שגיאות שעשה מתוך חוסר תשומת לב. הדרמות נמשכו במקביל, אבל במינון נמוך בהרבה. ט. ידע שאם יגזים יצטרך לוותר על העזרה שלי ושל א. באותו יום וגם על זמן טלוויזיה.
כעבור שבוע חזר ט. אחרי הכתבה: הוא כתב אחד עשרה חודשים ללא כל שגיאה, ושכח רק את סיוון, לגמרי, לא ספר אותו - לא רע, אפילו בתור מועד ב'!
"אתם צריכים לחתום לי," אמר "אבל, בעצם, אמא, אני כבר מכיר את החתימה שלך, אז לא צריך, אחתום כבר בעצמי!"
tantrum
- שתים עשר חודשים? זה המון! - נלחץ ט. ואני הרגעתי אותו, שכשמחלקים את העבודה לחלקים היא נראית קצת פחות מאיימת. התחלנו בששת החודשים הראשונים, וכתבנו אותם במחשב, באמצעות Word, פעילות שחביבה על ט. הרבה יותר מלשבת וליכתוב בעיפרון על דף נייר. לימדתי אותו לזמזם לעצמו את השיר של נעמי שמר - "בתשרי נתן הדקל פרי שחום, נחמד ..." - כדי להזכר בחודשים וסדר הופעתם. על הדרך שאלתי אותו מה לדעתו הכוונה של המשפט האחרון בשיר "והתחלנו את שירינו מהתחלה" ושמחתי לקבל אישור שהילד הפנים את המחזוריות שבלוח השנה.
למחרת כתבנו ב-Word את ששת החודשים הנוספים, לא לפני שט. מחה בקול, יילל, בכה ואפילו זרק את עצמו על הריצפה, כי - אין לו כוח, וממש לא בא לו, והוא לא מבין למה וכמה ואיך. זאת למרות שהביע רצון עז להצליח בהכתבה, למרות שהסברתי לו שמותר לטעות, אפילו בהכתבה עצמה, אבל העקרון הוא לתרגל כמה שיותר ולהשתדל, מה שמעלה את סיכויי ההצלחה ומצמצם את מספר השגיאות, ולמרות שהבטחתי לו שאעזור לו ככל שאוכל וככל שירצה, והבעתי נכונות לשבת לידו ולהחזיק את ידו.
זה הפך לרוטינה יומית בימי החופש: אני מזכירה ל-ט. שצריך להתאמן לקראת ההכתבה - בינתיים עברנו לכתיבה ביד של החודשים כולם - ו-ט. מוחה כולל בכי והשתתחות על הריצפה - להלן 'דרמה' שבכל פעם נמשכה דקות ארוכות, והצליחה לעצבן אותי למרות שניסיתי לספור עד עשר ואז גם עד עשרים ושלושים. א. ואני עברנו לשימוש בסנקציות - קרי, נטילת זכויות הטלוויזיה והמחשב של ט. עד שיבצע את המטלה היומית. ט. מצידו לא ויתר על הדרמה ורק בסיומה התישב לשולחן, ובתוך זמן קצר - קצר בהרבה ממשך ההצגה המקדימה - חזר עם רשימת החודשים, בשגיאות שחזרו על עצמן יום אחרי יום. ידעתי שהוא צריך להשקיע יותר כדי להצליח, אבל לאור האנרגיות הרבות שזה גזל ממנו ומאיתנו - ויתרתי.
הילד חזר מהיום הראשון ללימודים אחרי החופש, וסיפר שההכתבה נערכה ושנראה לו שלא היו לו יותר מדי שגיאות. למחרת, אחרי שדרשנו בשלום ההכתבה, נזכר לספר לנו שאכן, המורה החזירה את הדפים ושאחד מאיתנו צריך לחתום עליה, ושהוא צריך לעשות את ההכתבה שוב כי היו לו יותר מדי שגיאות. הסברנו שלא תהיה ברירה אלא להמשיך ולהתאמן מדי יום ואפילו להתאמץ יותר, כי הרי צריך להצליח במועד ב'. ט., מצדו, הגיב ב-דרמה-דרמה-דרמה.
למחרת הצגתי בפניו אסטרטגיה חדשה: רשמתי בעצמי את החודשים על דף, והצעתי שיעתיק אותם על אותו הדף, ממש אות-אות אם יש צורך. אחר כך נהפוך את הדף והוא יכתוב מהזיכרון. ט. סרב. "עכשיו אני צריך לכתוב הכל פעמיים? לא הספיק לך שכתבתי פעם אחת?!" ילל. הסברתי בכל הסבלנות שהצלחתי לגייס שאין ברירה וחייבים ללמוד, והוא לא עושה את זה בשבילי אלא בשביל עצמו, ושהוא לא חייב, אבל לא יתכן שיראה טלוויזיה וישחק במחשב לאורך כל היום ולא יתאמץ בכלל. ט. ניסה לגרור אותי לויכוח. אני סירבתי בטענה שהנושא סגור מבחינתי. הוא התחיל להטיח צעצועים של אחיו הקטן בקיר. ביקשתי שיפסיק והוא בשלו. ציוויתי שילך לחדר והוא בשלו. לקחתי את ידו כדי להוליך אותו לחדר וחטפתי מכה -
מכה חזקה. מכוונת ומתוזמנת היטב. כמה שנאתי את אותו הרגע. שנאתי את הסיטואציה. שנאתי את עצמי, ואת מטלות בית הספר שאולי נפלו על הילד לפני שהבשיל דיו עבורן. רק את ט. לא יכולתי לשנוא, אבל ידעתי שההדרדרות הזו בהתנהגותו חייבת להעצר שם ואז. יד ימיני סטרה ללחיו השמאלית, בעוצמה מחושבת היטב - לא רבה מדי אבל מספיקה. דמעות עלו העיניו - לא של כאב אלא עלבון, והוא רץ להסתגר בחדר.
אחרי חמש דקות פתחתי את הדלת. "אני לא רוצה שתעזרי לי!" הכריז. אמרתי שלא אעזור עד שיבקש, אבל היות שהוא עדיין ילד, אני לא יכולה להרשות לו לסגור את הדלת כך שאיני רואה אותו ומסוגלת להשגיח עליו. הוא נאנח ומחה דמעה. אחר כך ביקש עזרה.
ישבנו במטבח. את ש. הקטן קשרנו בכסא האוכל שלו, ונתנו לו לאכול ביסקוויטים כדי שישב בשקט ולא יפריע. ט. העתיק את החודשים ללא כל טעות. אחרי שכתב את הרשימה שוב, הפעם מהזיכרון, נתתי לו להשוות לרשימה הקודמת ועזרתי לו למצוא טעויות שהוא פספס גם בבדיקה חוזרת. "זה כיף!" הצהיר בסוף ובאותה נשימה הוסיף "אז עכשיו אני כבר יכול להדליק את הטלוויזיה?"
בימים הבאים נצמדנו לאותה אסטרטגיה, למדתי את ט. לשנן את הרשימה לפני שיפנה להכתבה, לוודא שרשם בדיוק שנים עשר חודשים - לא פחות וגם לא יותר (גם זה קורה) - ולעבור פעם נוספת על מה שרשם לפני סיום, כדי לתפוס שגיאות שעשה מתוך חוסר תשומת לב. הדרמות נמשכו במקביל, אבל במינון נמוך בהרבה. ט. ידע שאם יגזים יצטרך לוותר על העזרה שלי ושל א. באותו יום וגם על זמן טלוויזיה.
כעבור שבוע חזר ט. אחרי הכתבה: הוא כתב אחד עשרה חודשים ללא כל שגיאה, ושכח רק את סיוון, לגמרי, לא ספר אותו - לא רע, אפילו בתור מועד ב'!
"אתם צריכים לחתום לי," אמר "אבל, בעצם, אמא, אני כבר מכיר את החתימה שלך, אז לא צריך, אחתום כבר בעצמי!"
tantrum
