כל כך קרוב, ועם זאת ...
הפכתי את הקרביים של המחשב הביתי ולא הצלחתי למצוא קטע קצר שכתבתי לפני שנתיים וחצי, בעיצומה של "מלחמת לבנון השניה". בזמנו הקיץ היה בעיצומו, ירדנו לגן השעשועים, נסענו לים, חיינו חיים טריוויאלים, וכל אותה עת חברה שלי - אז אם לשני ילדים (היום כבר לשלושה) שהגדול הוא בן גילו של ט. (כלומר, היה בקושי בן שלוש), שחיה ממש על הגבול הצפוני - שהתה בממ"ד. כל גיחה קצרה אל מחוץ לטווח הטילים, סיפרה לי, היתה סכנת נפשות ממש – בנסיעה, ברכב, הרגישה הכי חשופה, ועם זאת, לא הרגישה שהיא מסוגלת להשתכן לאורך זמן, כפליטה, בשום מקום אחר שאינו ביתה. שעה נסיעה מאיתנו, העולם שונה כל כך.
וזה נכון גם היום, ואותן מחשבות רודפות אותי כשאני יוצאת מהבית ל"חילוץ עצמות" - סיבוב סביב השכונה. באשדוד, בשדרות, בבאר שבע – אין על מה לדבר, זה בלתי אפשרי, ומחשובותי נודדות לקרובים בדרום, בינהם בן דודי, גם לו ילדים קטנטנים, ולהורים המבוגרים של חברה טובה שמסרבים להתפנות. לפני שנתיים וחצי, כשההיסטריה היתה בשיאה, נשבעתי שאם תגיע המלחמה לכאן, אארוז אותנו ואתפנה דרומה – אברח עד אילת אם יהיה צורך, רק לא לחשוף את הילד לטראומה. גם הפעם אני לא פותחת טלוויזיה לידו, אבל מרגישה שאין לאן לברוח. אם זה יגיע לפה, זה יגיע לפה, ומילותיה של הסבתא הרוויזיוניסטית שלי רודפות אותי – בסוף הם ירו גם על כפר סבא ותל אביב ... בינתיים זה "רק" באר שבע ואשדוד. בעצם, אין שום הבדל. ושדרות וישובי "עוטף עזה" – כפי שכבר כתבתי כאן בעבר – גם הם אינם שונים.
המלחמה מתחילה בתוכינו
ובעודי תוהה על השלווה המדומה סביבי בזמן שהפצצות רועמות קרוב כל כך, השמים האין סופיים נדמו כצוחקים על האנשים למטה: כמה מטופשים אנחנו, על סכסוכינו האלימים. לו רק בחרנו אחרת, יכולנו לחיות טוב יותר, גם כאן – בישראל, גם שם – בצפיפות העזתית. אבל זה טבע האדם, הזכרתי לעצמי. אם כל שכן דואג רק לדירה שלו וזורק את הרפש לשטחים הציבוריים, אם כל עמית לעבודה דואג לקדם עצמו גם על חשבון אחרים ("דריכה על גופות" היא, בהקשר הזה, רק ביטוי), אם בתוך משפחה אחת החשבונות הולכים כל כך רחוק אחורה, עד שנדמה כאילו כל שיג ושיח אינו אפשרי עוד, איך נצפה מאומות שונות, בעלות תרבויות זרות, שרבות על שטח מחיה מצומצם, להגיע לכלל הסדר כלשהו?
בשם המוסר
באחד הפורומים כותבת אחת הגולשות "חיים במלחמה בלתי פוסקת, גם כאשר היא לא גובה מחיר גבוה מאד בצד שלנו, הם חיים הרוויים בפחדים, באלימות ובהתבהמות. אני לא רוצה לחיות במקום בו אני צריכה להיות שותפה לטבח כמו זה שהתרחש אתמול בעזה." אבל מסייגת "מאידך, יש מחיר מסויים שאני לא רוצה לשלם על מנת לחיות ללא הסכסוך הזה (מחיר ההגירה), זה הגורם לי להישאר כעת על האדמה החרוכה הזו." במחיר ההגירה היא מונה את הניתוק מהשפה והתרבות – בדיוק הטיעון הראשון שלי לחיים כאן.
בראשית השירשור היא מביאה לינק לידיעה בה מכריז החמאס כי לא יכנע. כבוגרת קורסים אקדמאים בלוגיקה דיסקרטית, אני יכולה לבשר לה, בצער, שהיא יכולה להתחיל לארוז. הם לא ישברו, לכן לנו לא נותר אלא להלחם בהם עד חורמה או להכנע. בכל אחד משני המקרים, תממש הנדונה מעלה את אזרחותה השניה.
תמיד חשבתי שלהאשים את מי שחושב אחרת ממני ב"יפי נפש" זה קל מדי, אבל דבריה של שִירה הם בדיוק זה – יפות נפש! ואם תסע מכאן, ותגלה שגם "שם" היא אינה ממש רצויה? האם תמשיך לנדוד, כאבותינו במשך אלפיים שנה?
אני מסכימה איתה שהחיים על החרב אינם דבר מיוחל, אבל בניגוד לה איני רואה כל ברירה, ואני מוצאת עצמי תוהה מה, לדעתה, אמורים לעשות אלה שעבורם אופציית ההגירה אינה קיימת, ואין להם לאן ללכת?
אם הבנים
"זה בן או בת?" נשאלתי אין ספור פעמים במהלך החודשים האחרונים, בהם הלכה בטני ותפחה. בהריון הראשון כל כך רציתי בת, ששכנעתי את עצמי שהולך להיוולד לי בן, רק כדי לא להתאכזב. ואכן נולד ט. שהביא רק אושר. והפעם – רציתי עוד בן. שכנעתי עצמי שזו בת – והתבדתי. בנים הם אחלה, אם נשים רק את ברית המילה בצד (יום-יומיים וזה מאחורינו), ואת האנרגיות הבלתי נדלות (ילד פעיל זה כיף! עדיף לאין שיעור על אחד פליגמטי...), הרי זה בדיוק תפור עלי: אין צורך לקלוע צמות בזוג ידי השמאליות, א. לא ישגע אותי עם ה-"מה הם עושים שם בחדר הנעול?" כשיביאו חברה הביתה, וגם אם זאבים עורבים אפילו לבנים הרי הסכנה נדמית פחותה, ויכולת ההגנה העצמית (עם כל הכבוד לשיוויון) רבה יותר. ופתאום זה הלם בי: שני בנים. שני חיילים לעתיד. שלוש עשרה שנה מפרידות בין ט. לגיוס. רק שלוש עשרה שנה. לפני שלוש עשרה שנה, ב-1995, דובר בהסכם אוסלו. מאז, כך לפחות נדמה לי, המצב רק התדרדר והתקווה לשלום התרחקה.
ללידה בעת מלחמה, גם אם אין לה השלכות מיידיות על היום-יום שלנו, יש טעם מר בצד האושר הגדול. אינני מאמינה בכלום, אני אדם ריאלי, אך אינני יכולה להמנע מהמחשבה המקווה שאין בכך רמז לבאות: שהבן שיוולד לנו בשעה טובה ובמזל טוב, לא יחיה בעיתות מלחמה. כמעט כנגד כל הסיכויים, אני מאחלת ומייחלת שבואו יסמל דווקא את בוא השלום.
וברדיו כבר השמיעו היום את אריק איינשטיין שר את ה"שיר שאחרי המלחמה". הלוואי וכבר נהיה שם.
