"אמא, צריך לבוא לגן עם זר!" הכריז ט. שבוע מראש "זר לכבוד חג השבועות, מפרחים אמיתיים!" הבהיר, כדי שלא יהיה שום פתח לאי הבנות, והגביר את מפלס הלחץ שלי. מאיפה, לכל הרוחות, אשיג זר פורח לראשו הקט של יורש האצר? בתמונת ילדות באלבום שלי, אני עומדת במסדרון בית הוריי, בחולצה רוסית לבנה-רקומה שהיתה נהוגה בישראל של שנות השבעים - כשהחלוצים שבאו "משם" עוד לא נדמו כל כך רחוקים וארכאיים - ואת ראשי מעטר זר פרחים חיים, כמעט ואפשר להריח את ניחוחם. איך יצרו אותו הוריי, מן הסתם במו ידיהם, תוצרת בית? מאיפה השיגו מבעוד מועד את חומריי הגלם, זוג משקיענים שכמותם, כשעוד הייתי בת יחידה, נסיכה מפונקת? גם לי בן יחיד, אבל אין לי את היומרה להשתוות להורים שלי. האם זה בסדר אם נסכם שפשוט מדובר ב"דור אחר" ו-"זמנים שונים"? ולהוכחה, לגיל שנה, קיבל הילד שלי זר מלאכותי מהסבתא המשקיענית, היא-היא אמא שלי. כן - מלאכותי, זר לתמיד. רגע, רגע, מיד אזכר באיזו מגירה הוא עדיין טמון, רק שלא זרקתי אותו באחד מרגעי האמוק של השלטת סדר בבלגן, והחלטה ניצחת שיש לנו הרבה יותר מדי דברים שאין צורך ממשי בהם, כי הזר הזה, גם אם אינו "מפרחים אמיתיים" יציל אותי ממש.
לעומת הזר, החולצה הלבנה היא מטלה טריוויאלית. בכל עונה, כשאני יוצאת לחדש את המלתחה של הילד, כך שתהלום את גזרתו הגדלה באופן מתמיד ובקצב מדהים, אני דואגת לקנות לפחות חולצה לבנה חלקה ויפה אחת, חולצה מתבקשת. שוב ושוב אני נזכרת בתקרית ההיא, באחת משנות בית הספר היסודי, בהן נכנסה המחנכת אל הכיתה בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, וחשכו עיניה: "אתם לא בחולצות לבנות?!" ספקה כפיה. "לא אמרת לנו אתמול שצריך!" הכריז החכמולוג הכיתתי. "כל כך הרבה שנים בבית הספר, ועדין אינכם יודעים בעצמכם?" השתוממה. "בכלל, המורה" ניסה כוחו משהו אחר "היום לא יום חג. זה יום אבל!" והיא הרביצה בחזרה תורה: "אצל היהודים לבן הוא גם אות אבל." והיום, שוב ושוב אני נדהמת לגלות שעבור לא מעט הורים - בוגריי אותה מערכת חינוך, מן הסתם - לשלוח ילד בחולצה לבנה, פירושו להלבישו בכל חולצה עם הדפס של ספיידרמן/סופרמן/יוגיאון, כל עוד הרקע הוא לבן. טרם עלה בידי להבין מה כל כך קשה לדאוג שתהיה חולצה אחת לבנה-חלקה בארון.
וכך, בלילה שלפני, הנחתי על יד המיטה של ט. חולצה לבנה חלקה, מכנסיים תואמים אך נוחים, ואת זר-העד, שאכן הצליחתי למצוא, אך בליבי חשש, שכן מדובר בזר, אבל לא ממש "אמיתי". קצת אחר כך התגלגל ט. למיטה ובעקבותיו אבא שלו עם ספר מתוכו יקריא לו בטרם יכבה את האור. "היי, איזה זר נפלא!" כן, ככה הוא מדבר, הילד שלנו, השפעת ערוץ הופ נכרת, ללא ספק. מיד ביקש לישון איתו. בבוקר השכים קום, רץ למיטה שלנו, והושיט את זר הפלסטיק למשמרת בזמן שהלך לשירותים. טכס ההתכוננות וההתלבשות עבר באותו בוקר באופן חלק ומהיר, הראוי לציון מיוחד, שכן צריך להקדים ולהופיע בגן עם הזר. ט. אפילו הסכים להצטלם, אקט נדיר במחוזותינו, כי בדרך כלל הוא מעדיף להיות דווקא זה שמצלם.
בגן, המראה החגיגי היה מרגש: בנות בשמלות לבנות, זרים מפרחים אמיתיים מהודקים לבריסטול, כמה זרים אמיתיים ללא בריסטול - ממש כזר ילדותי, מסתבר שהורים כשרוניים-משקיענים לא פסו מן העולם - ולא מעט זרים מפלסטיק. אבל דבר לא פגם באווירת החג, אפילו לא חולצות הספיידרמן/סופרמן/יוגיאון על רקע לבן. ורק על א. ריחמתי. אמא שלו אמנם מורה בתיכון, אך נשכח מליבה מנהג החג, או אולי השאירה את משימת שליחת בנה לגן על בעלה הגמלוני, ובכל מקרה הגיע הילד באותו בוקר לבוש בחולצה כחולה וללא זר, סיבה מספקת, מבחינתו, לנסות - ואפילו להצליח - לקשקש בטושים על חולצתו הצחורה של ט. ולנצל את היציאה לחצר כדי למלא אותו בחול מראש ועד כף רגל. אני סלחתי לו, בהתחשב בנסיבות.
