החורף של שנת 2000 היה גשום. בדירה שהיתה עדיין רק "שלי" נוצר כתם רטיבות. א. כבר היה במרכז התמונה, הספקנו להכיר את ההורים, עוד רגע ונגלה שאנחנו גרים ביחד בלי שממש הכרזנו על כך, ובחורף הבא כבר נתרוצץ בין הגנים, לארגן חתונה. אבל בינתיים, אנחנו בחורף 2000, ובבית הוריי, שם התגוררו עדיין גם אחי ואחיותיי, ריח הסוף עמד באוויר. 15 שנה, פחות או יותר, נתנו לכל כלב - אם הוא בר מזל - על פני האדמה הזו, בטרם יהפוך לבר מינן. ואנחנו, מרגע שאמצנו את בּוּם אל חיק משפחתינו, האמנו, באמת ובתמים ובכל מעודינו, שבזכות החיים הטובים להם זכה בקירבינו, יאריך ימים עד גיל עשרים-שנות-אדם, לפחות. באה המציאות ותפחה על פנינו.
חמש עשרה שנה קודם לכן, לקראת האביב, הגיע סבא לביקור המוצ"ש השבועי וקופסת קרטון על כתפיו. הפעם, לשם שינוי, לא הכילה מַטְעֲמֵי דליקטס שאני עקמתי את אפי מריחם בלבד, וזאת מכיוון שלטענתו מעולם לא ידעתי מה זה טוב. גם לא משחקי פלסטיק בשקל הביא הפעם מהשוק, אף לא בגדים שנקנו באהבה גדולה לחממינו, ועל הטעם והריח, שוב, ניתן להתווכח. הפעם קפץ מתוך הקרטון גור כלבים, שקיבל מתנה מאחד מחבריו הרבים - מעולם לא הצלחנו לעקוב אחרי כל מכריו וחבריו. למעשה, כולם היו חבריו: כמי שגדל והתבגר בארץ קומוניסטית האמין שכולם חברים, לפחות כל ישראל. וכך קרה שפגש "חבר" בדרכו למכור, לטענתו, שישה-שבעה גורים מעורבים, פרי ההמלטה האחרונה של הכלבה. סבא נודע באהבתו להולכים על ארבע - חתולים ככלבים - וכך זכה לאחד. מה בדיוק חשב לעשות בו ... ובכן, הוא בטח לא חשב. לא יתכן שקיווה, אפילו בסתר ליבו, שיצליח לשכנע את סבתא להכניס אותו הביתה. בברית המועצות הם חלקו דירה עם משפחה של ארבעה חתולים, אבל כאן, בארץ, סירבה סבתא להמשיך במסורת, והוא נאלץ להסתפק בטיפוח חתולי הרחוב, דרי חדר הזבל, למניגנת ליבם של השכנים. לא יתכן שבנה על אמא שלי או אחיה שיסכימו לאמץ את הרכש החדש. בינתיים, שיכן את הכלבלב בעסק שלו - בית חרושת זעיר לייצור אריגים, מאיים להפוך את הגור לחֶרֵש מרעש הנוּלים, ונוטש אותו כל ערב לגורלו עד שיפתח שוב את המפעל בבוקר המחרת. וכך מצא אותו בוקר אחד, ראשו עמוק בתוך נעל ענקית - מספר חמישים - של הפועל, אליה מצא את דרכו אך לא הצליח לצאת, ורק אלוהים יודע איך שרד את הריח במשך השעות שחלפו בטרם חולץ.
מן הסתם חיכה הגור, ממש כמונו, למוצאי השבתות בהם היה מובל בארגז לבקר אותנו, ארבעה ילדים נלהבים, שיכלו רק לחלום על כלב - שכן גדלו בצילה של אמא-פולניה-פדנטית-וחולת-ניקיון. היינו כולאים אותו ביחד איתנו באחד מחדרי הבית, סוגרים את הדלת שלא יברח, ומתירים לו להשתולל כאוות נפשו התינוקית, לקפוץ לגובה, לרוץ הלוך ושוב, ללקק ולנשוך קלות בשיני החלב. אטרקציה אמיתית שהחליפה את החובה למלא עבור סבא כמה-וכמה טורי לוטו - "ותחשבו טוב-טוב לפני שאתם נותנים מספרים " - ולרשום כמובן את השם לצידם, כדי שנדע מי סתם זורק, ומי לפחות מחזיר את שווי הכרטיס.
ואני שמתי לי למטרה לשכנע את אמא לקחת את הכלב, משכנעת את עצמי שזה ישנה את כל החיים, ויצבע אותם בצבעים עליזים ומאושרים. באותן שנים ידעתי להיות קרציה אמיתית. עובדה, שכנעתי אותה, ובחופש הגדול שלפני החמישית, עבר בום לגור איתנו כדייר מהמניין, תוך הבטחה שאקח אותו תחת אחריותי, כולל חינוכו לניקיון ועד בכלל. את החלק הראשון להסכם מלאתי - אחרי שבילינו את רוב הקיץ למטה, בחוץ, עם גיחות קצרות לדירה, למד האינטיליגנט איפה עושים צרכים ואיפה לא - לא לפני שהשאיר כמה וכמה מוקשים בדרך, מאחורי מיטות, על ספות, ובתוך-תוכה של קופסת הנעליים בה חשבתי שהטמנתי היטב את היומן שלי ומחברות השירים. ההמשך היה צפוי: כמו בכל משפחה טובה, אמא לקחה על עצמה את טיול הבוקר (או השחר, ליתר דיוק), אבא את טיול הלילה , ואנחנו הילדים התחלקנו ב- (או רבנו על) יציאות הצהרים.
אבל ההפתעה הגדולה היתה הרומן בין אמא, שבכלל פחדה מכלבים משחר ילדותה, לבין הדייר החדש. לא עבר הרבה זמן והכלב "שלי" הפך לשלה. כמו "ליידי" של דיסני, גם בום היה מיועד לישון בבידוד, במרפסת. אבל אחרי לילה אחד של בכי קורע לב, היה ברור שאם משהו בבית רוצה לישון, עדיף לוותר בנקודה הזו. כך עבר אחר כבוד לפינת המסדרון שבין חדרי השינה. משם היתה קצרה הדרך למרגלות מיטתה של בעלת הבית. המיטות עצמן כמו הספות והכורסאות, נשארו מחוץ לתחום, כל עוד היתה עין אדם שתשגיח לפחות.
הוא התפלל טוב, הכלב שלך - היה משפט שטבעה חברתה הטובה של אמי וצוטט שוב ושוב. יעברו כמה שנים טובות בטרם תוכיח שרק הכלב שלה, שאספה מתוך רחמים מהרחוב, התפלל אפילו טוב יותר - הוא ישן במיטתה ואכל מצלחתה, תרתי משמע. אבל גם בום היה כלב תפנוקים, שמעולם לא ניזון לא מדוגלי ולא מבונזו, רק בשר עוף מבושל, שכשמאס בו, היה מוגש אליו בידיים אנושיות - של אמא או סבתא - רק שיאכל הכלב, שיהיה בריא ויגדל. בערוב ימיו הפך אוכל-החתולים של חיית המחמד של השכנים לנשנוש האהוב עליו, עד שאמא קנתה לו בדיוק את אותו הדבר, כדי שיפסיק להתגנב לבית השכנים ולעשות פדיחות. חוץ מזה יכולנו כולנו להשבע שהוא נובח גם באנגלית - שלוש שנים עשה איתנו בגלות ארה"ב, והאגדה מספרת שידע לא לנבוח - לא בעברית ולא באנגלית - עת נאלץ להשתכן איתנו במלון, אליו הוגנב למרות שאסור היה לו לשהות בו, כי אין מה לעשות, אנו, בעליו, ישראלים בכל רמ"ח ושס"ע.
לא פעם ולא פעמיים הדאיג אותנו במשך השנים, נעלם לחצי ליל בעונת היחום, קורע גיד ונדרש לטיפול ווטרינרי יקר והשגחה צמודה שניתנו לו במסירות ואהבה גדולה, אבל שום דבר לא באמת הכין אותנו לחורף ההוא, האחרון, בו כבה בו משהו כמעט בבת אחת. המחלה פשטה באיבריו הפנימיים, חזקה אפילו יותר מרצונו ומעקשנותינו. הסֵבָה זרקה בראשו, שבניגוד לגופו היה חום. הבית היה ריק מיושביו במשך רוב שעות היממה - כולם בגרו והיו עסוקים בחייהם, שבים הרבה פעמים רק כדי לישון ולהשכים קום למחרת, אבל אמא יצאה מעורה כדי להקדים ולשוב הביתה, להוציא את בום לטיול אחר הצהריים, לארח לו לחברה ולהקל על סיבלו. במיוחד היתה קשובה לזהות את הרגע בו הסבל יעפיל אל איכות החיים, והסיום יהפוך למחוייב מציאות, למחווה אהבה אחרון.
הטלפון שלה תפס אותי בעבודה, בשעת אחר הצהריים. "הערב הוא הערב" הודיעה. "קבעתי עם הווטרינרית שתגיע לכאן". עזבתי הכל ויצאתי לבית הוריי, מתעלמת מההערות הציניות שזרקו לעברי עמיתיי לעבודה בחברת ההיי-טק "את כבר הולכת הביתה? מה זה, היום חצי יום?" ל-א. התקשרתי מהדרך, מעדכנת אותו במצב, והוא מצידו העדיף ללוות ממרחק, להבטיח שיעטוף אותי בחיבוק אחד – גדול, ארוך וחם – כשאשוב הביתה. אני זוכרת מה אמר אז, מילה במילה – "זה מקרה של מוות במשפחה" – והוא לא הרגיש מספיק חלק ממנה כדי להשתתף.
כשהחניתי את הרכב ברחוב השקט – רחוב של בתים פרטיים עם גינות מטופחות – שמעתי את קולות החפירה. אבא שלי ואחי עבדו בעזרת שני אתים, מקימים ערמת עפר על שפתו של הבור ההולך ונפער ליד הגדר, בשטח ההפקר שבין הגינה האחורית לחזית. הם עבדו בלי לדבר, אבל היה נדמה לי שהשאון שהקימו מחריש אזניים, ומחריד היה בעיני שגם הכלב לא יכול שלא לשמוע אותו. אם הבין את המשמעות או לא, הרי שקיברו נכרת עוד בחייו. מצאתי אותו שוכב בסלון שבקומת הכניסה, וכך נחסכה ממנו הטירחה שבעליה לקומה השניה בעצמו או על גבי זוג ידיים, שאוהבות ככל שיהיו עלולות להכאיב ולהעצים את סיבלו. תחתיו הייתה פרושה אחת משמיכות הצמר, אלה שעטפו את אחיותיי ואחי בינקותם, אלה ששימשו לו מיטה באלפי הלילות שעשה איתנו. הוא נראה חצי מעולף. אימי הסירה את הקולר מעליו, כך היתה עושה פעם בחודש, כשהיתה סוחבת את בום בכל כוחה בפיזי שהועצם בעזרת רצונה העז, לאמבטיה. בסיומה היה מצפה בקוצר רוח שתסיים את מלאכת הניגוב, כדי להתנער היטב ולהטיז מים שלעולם נשארו בעומק פרוותו, ואז נהג לשעוט במדרגות מהקומה העליונה היישר למטה, לשטיח הפרסי שבסלון, תוקע בו את חותמו ובעקבותיו משפשף את כל גופו, כי מה כבר יודעת זותי, הוא חייב להתנגב היטב-היטב ולהפטר מכל שריד של לחות השנואה עליו כל כך. משועשעים היינו צופים בריקוד המוזר שלו: שיפשוף בשטיח, התנערות הגונה, ריצה מקיר אל קיר וחוזר חלילה, עד שהרגיש שהחזיר את עצמו לעצמו בעצמו והוא יבש למשעי. בסיום הטכס נענד הקולר חזרה לצווארו. צמד הדיסקיות רשרשו – האחת נשאה אישור ווטרינרי על היותו כלב מחוסן כחוק, על גבי השניה נכרת שמו, כתובתינו ומספר הטלפון.
להוציא האמבטיה החודשית, בום לעולם לא נתפס ללא קולר על צווארו. עכשיו היתה מונחת הרצועה החומה על המזנון. רציתי לשבת לידו. להניח יד וללטף, מהאף והקודקוד ועד הזנב. להרגיש את הפרווה המשוחררת מקולר, כמו שאהבתי כל כך בהזדמנויות הנדירות. לשנן בפעם האחרונה את מפת החברבורות החומות ושחורות על גבי שערו הלבן. "אל תציקי לו." הורתה אמא. ואני ילדה טובה. עושה תמיד מה שאומרים לי. צימצמתי עצמי לפינה. לבד כל כך. מבחינה איך אחרים מתעלמים מדבריה. מלטפים, נפרדים על אף מחאותיה. כי השעה דחקה, והווטרינרית כבר באה.
מוזר היה לראות אותה. פתאום בבית הורי. מעולם לא ביקרתי בקליניקה שלה, אך היא היתה חברה-של-חברה והעברנו לא מעט ערבים נעימים על כוס קפה או ארוחת ערב. והנה היא כאן בתפקיד התליין. בטרם יתרחקו סוף-סוף כולם מבום ויאפשרו לאימי להשאר איתו כמו שביקשה, בעודם יוצרים מעגל חיצוני, מרוחק, ביקשתי לעלות למעלה, והסתגרתי באחד החדרים, מסרבת להיות עדה לאקט ולקחת חלק בהלוויה המאולתרת. זה כלב אז מותר, החלטתי ביני לביני, כמי שלעולם לפני כן לא חוותה מוות של בן משפחה קרוב. הפרידה שלי, הבנתי רק אחר כך כבר נעשתה בשבת הקודמת. אז, בסיומה של ארוחת הצהריים המשפחתית, ביחד עם אחי וזוגתו, לקחנו את בום לטיול. טיול קצר במיוחד, בקושי עד סוף הרחוב ובחזרה, כי ההליכה היתה כבר קשה עבורו. היינו רגילים לצפות בו מרחרח את כל הסביבה בטרם יבחר לעצמו פינה, אותה ירחרח שוב ושוב ושוב, כמעט ירים רגל אך לפני כן יוודא בפעם המי יודע כמה כי הוא אכן הולך להרטיב את הנקודה הנכונה. אבל בפעם ההיא רחרח רק כדי לצאת ידי חובה, וניסה להרים רגל כשהטיל את מימיו, אבל גם זה כבר היה קשה לו, והוא העלה והוריד אותה חליפות, כפי שנהג בעודו גור, מתאמן בהליכות כלב בוגר. נזכרתי בשעות הרבות שביליתי איתו בחוץ עת לימדתי אותו את חוקי הניקיון הבסיסיים. וזה היה הטיול האחרון שלי איתו.
בערב שבו נפרדנו ממנו סופית, נגשתי אל התלולית הגבוהה במיוחד של הקבר רק אחרי מעשה. ימים אחדים אחר כך הונח במקום כד חרס גדול במקום מצבה. אחותי עמדה לצידי ופסקה ש-"עכשיו לעולם לא נוכל למכור את הבית הזה." הקשר הודק בדם. היא היתה רצינית, אבל לפעמים גם לא-בדיחות הופכות למציאות.
הקונים החדשים של הבית יאכלסו אותו בקיץ הבא. אני לא יודעת אם הם מודעים לתלולית העפר, ואם אי פעם יתהו באשר לה. אבל תחתיה נח מנוחת עולמים בומי שלנו, זכר כלב צדיק לברכה.
