ושוב מציינים את יום השנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין.
"פסטיבל" כך מכונה התקופה הזאת, בת השבוע-שבועיים, באירוניה, בהאשמה וקצת במבוכה, לנוכח המסכת הקבועה שהתגבשה עם הזמן:
ציון התאריך העברי, ללא הכרזה על יום זכרון לאומי רשמי - כי כאלה יש לנו כבר מספיק, תודה רבה.
העצרת בכיכר שעל שמו, בסמוך לתאריך הלועזי, עם עדיפות למוצאי שבת - זה טוב להשתתפות ערה כמו גם לרייטינג.
יובל רבין המתראיין בכלי התקשורת, ונואם במספר התכנסויות. הוא היה מעדיף להשאר אדם פרטי, אבל למשך ה"פסטיבל" הוא שייך לציבור רחב, וגם אם לא ל-ציבור בהא הידיעה, הרי שלשדירות רחבות בציבור ללא ספק.
נועה שוב מפרסמת מילים מרגשות, במטרה להפוך את הכאב הלאומי לפרטי, דרכה. שתים עשרה שנים היא עושה זאת בעקביות, זה היה מצמרר בהתחלה, והיום, בעיני, הפך לפתטי.
והרוצח הנתעב עם עדת הצבועים צמאי הדם והנקם שמקיפה אותו, מוציאים דרכים משלהם להגיע אל התודעה הציבורית ולקדם את עניינם.
שתים עשרה שנה לרצח, עוד שנה חלפה, ושום דבר באמת לא השתנה. ההלם שתקף אותנו אז, הפחד מפני העתיד לבוא, תחושת היתמות שהיתה נחלתו של חלק ניכר מהציבור הישראלי התפוגגו לאיטם במשך השנים. למדנו לחיות בלעדיו, כי החיים חזקים מכל, ו-"אין אדם שאין לו תחליף". נשארה רק המבוכה, שכמו גדלה משנה לשנה.
בהתחלה חיבקתם אותנו, כותבת נועה, אחר כך טענתם שאנחנו מדברים יותר מדי. השתתקנו, ואז דרשתם לשמוע אותנו שוב. אכן, אנחנו אומה מבולבלת ומבלבלת, שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה ועבור עצמה.
לרגל יום השנה - יהה זה התאריך העברי או הלועזי - עתון "ישראל היום" ערך סקר ומצא בורות בקרב בני הנוער הנוער בכל הנוגע לרצח ראש הממשלה, מניעיו של הרוצח וכל השתלשלות העניינים שקדמה למעשה הנתעב. שולמית אלוני טענה בתגובה שהאשם נעוץ במערכת החינוך, המטפלת ברצח באופן סטרילי, בלי לגעת בדעותיו של רבין, אשר בעטיין נרצח.
ואני אומרת – טוב שכך! הרצח הוא פוליטי. הטיפול בו חייב להיות א-פוליטי. כלל לא משנה אם רבין תמך במסירת שטחים תמורת שלום (או אפילו, נניח, ללא כל תמורה) או בהכלת ריבונות ישראלית מהים עד הירדן (ואפילו עד הפרת ועד החידקל ....) הוא נרצח בידי מי שהתנגד למהלכיו המדיניים. מהלכיו היו לגיטימיים. להתנגד להם במסגרת החוק – גם לגיטימי. יחד עם זאת, להציג את הצד שכנגד כעוכר ישראל, וליחס לו כוונות זדוניות, תוך הסתה והתרת דם – הינם מעשים לא לגיטמיים, שלא לדבר על לקיחת החוק לידיים, ונסיון לשנות תהליכים היסטוריים באמצעות באלימות ורצח.
בבתי הספר, כך נכתב באותו העיתון, בחרו כמסר המרכזי ליום הזכרון השנה, להציג את רבין כמנהיג שלקח אחריות, ובעקיפין לשפוך אור על ההתנהלות הפסולה של ההנהגה הנוכחית. אני חייבת להודות שנותרתי פעורת פה: זה המסר שנגזר מרצח ראש ממשלה? לקיחת אחריות על ידי מנהיגי העם???
את הרצח צריך להזכיר בנשימה אחת עם הדמוקרטיה, עם העיקרון שגם אם אני מתנגד לדעתך אלחם על זכותך להביע אותה. זהו יום שבו צריך לדון על משמעות מושגים כסובלנות וסבלנות. צריך לנצלו להסברים מקיפים על הדרכים הלגיטימיות בהם יכול אדם להביע את עמדתו במסגרת הדמוקרטיה, ועל האמצעים העומדים לרשותו כדי להלחם על מה שהוא מאמין בו, שוב, במסגרת החוק. להבהיר, שבסופו של דבר, דעת הרוב היא הקובעת, ומעבר לכך רק ההיסטוריה תשפוט.
הזכרון הלאומי של רצח רבין לא זקוק לרוח הגבית, האישית, של בני משפחתו. הוא לא נוגע לשלום, לתהליך המדיני, ואפילו לא לרבין-האיש עצמו. הוא לא צריך לעסוק בימין כנגד השמאל או בדתי כנגד החילוני, אלא בשפוי מול ההזוי, בחוקי מול הנפשע, בסדר הטוב מול המשיחי שמאיים להמית על כולנו אנדרלמוסיה גמורה.
