באמצע שנות השמונים השתחרר אבא שלי, אחרי שרות קבע לא קצר, מהצבא ל"פנסיה מוקדמת" - שהותירה בידו גימלה חודשית אך עדיין דרשה ממנו להמשיך ולעבוד כדי לקיים, ביחד עם אימי, את המשפחה. אחרי התלבטות החליטו הוריי להוון חלק מהסכום הכסף שהגיע לו ולהגשים חלום ישן: לבנות למשפחה בית צמוד קרקע. לאחר חיפוש מפרך נמצא מגרש הולם, הבית שיבנה תוכנן בקפידה בסיועו של אדריכל, הושגו כל אישורי הבניה הנדרשים, נשברו קופות גמל, קרנות השתלמות וחסכונות, ניטְלוּ הלוואות, ולבסוף החלו עבודות הביצוע עצמן. או-אז נותר רק לקוות שהבית יושלם בזמן, ויעמוד על תילו בעת שנצטרך לפנות את הדירה הישנה שנמכרה, ולא נמצא את עצמינו חסרי בית, וקרחים מכאן ומכאן.
הימים ימי האינטיפדה הראשונה, ולכן עשינו לנו מנהג להחזיק אצבעות באופן תמידי, ולהתפלל בכל בוקר מחדש שלא יהיה סגר, לא כתר ולא עוצר, ש"שוק העבדים" ברחוב מודיעין ברמת גן לא יעמוד מיותם וריק בשעות הבוקר המוקדמות, אלא יתמלא בפלשתינאים שמתוכם אפשר יהיה לבחור פועלים אשר יגיעו לאתר ויעסקו במלאכת בבניה, גם אם לא במרץ, כי איכשהו תמיד כשהגענו לצפות בהתקדמות הסתבר שבדיוק החליטו שהגיע זמנה של ההפסקה, והתישבו לאכול ולנוח. הבית הלך ונבנה בסיוע פועלים פלשתינאים, בעוד מנהל העבודה הנצח על כל האופרטה ובעלי המלאכה - השרברב, החשמלאי, איש האלומניום והנגרים - כולם יהודים כשרים. יוצאים מן הכלל היו נידל ועמר, זוג האחים הרצפים, אנשי מקצוע האמונים על עבודתם, שעליה אפשר להכביר הרבה מילים, אבל "עבודה ערבית" אינן חלק מהן.
נאמנים לעבודתם עד הסוף, מצאו עמר ונידל פתרון יצירתי לבעיית העוצר-כתר-סגר: הם פשוט לא שבו לביתם שמעבר לקו הירוק. במקום זאת קבעו את מעונם הזמני בשלד הבית הכמעט גמור, מנתקים את עצמם, למשך שבועות ברציפות, מילדיהם ונשותיהם. וכך מצאנו אותם שם אחר הצהרים של יום שישי אחד, כאשר באנו לבקר - זוג הורים שביקש לוודא כי העבודה מתבצעת על פי התכנון ואיתם ארבע ילדים נרגשים המנסים לדמיין לעצמם את החיים החדשים שיחלו כשנעבור דירה. למיטב הבנתי וזכרוני היו עמר ונידל מוסלמים - אם כי לא אדוקים במיוחד, כשם שמשפחתינו לא נצמדה למצוות דתינו היהודית. כך או כך יום השישי היה יום המנוחה הטבעי להם, ואולם, בגוש דן נהגו כאורחות המקום: עובדים מחצית מיום השישי ונחים כל השבת, לבל יפריעו ברעש העבודה לשכנים בבתים הבנויים בסמוך. כשהגענו, זמן העבודה שלהם כבר הסתיים באופן רשמי, והם יצאו לקדם את פנינו מתוך השלד שפתחיו טרם מוסגרו בדלתות, תריסים וזגוגיות, ומהרו להבעיר אש בפינת החצר - שעדיין לא הפכה ל"גינה" - כדי להרתיח פינג`אן עם מים לקפה שחור, ולארח אותנו על פי כל כללי הטכס. כשסיירנו בפנים, לא יכולנו שלא להבחין במזרן, ששימש אותם כמיטה, שרוע בפינת הסלון העתידי שלנו.
כן. הם עברו על החוק שחייב אותם לחזור מדי ערב לביתם שביהודה או בשומרון. וכן, אנחנו ידענו והיינו שותפים לדבר אותה עברה. אבל הם לא נראו לי עבריינים או מסוכנים, וודאי שלא אוייבים כשישבנו יחד בחוץ באותו ערב שבת, אבא שלי אוחז בשפתיה של כוס זכוכית לוהטת ונטולת ידית, ושותה קפה שחור אך ורק מתוך נימוס. כשהבטתי בהם ראיתי שני גברים סביב שנת השלושים לחייהם, מנותקים מביתם, חסרי יכולת לוודא מה שלום הילדים הלא מעטים שכבר הספיקו להביא לעולם, רחוקים מהנשים איתן, באופן נורמלי, היו חולקים את יצואם. שבויים של הנסיבות.
"השלום חייב לבוא!" אמר אז אבא שלי, לא רק כדי לעודד אותם אלא כי האמין בזאת באמת ובתמים.
אחר כך, במחברת שהקפדתי להטמין עמוק במגרה, כתבתי כמה שורות על הרחוב הצדדי שבתים פרטיים מאכלסים אותו, ועל השלווה שירדה עליו עם כניסת השבת, כשהחלה הבריזה. הדשאים בגינות השכנים נדמו ירוקים מתמיד, בעוד ציפורים על צמרות העצים מצפצפות שיר אחרון לאותו היום. לא נראה לי, כתבתי אז, שעם בוא השלום יראה הרחוב החדש שלנו אחרת, אבל הרצפים יזכו אולי בחיים ראויים.
אז, במחצית השניה של שנות השמונים, לא יכולתי לתאר לעצמי שתוך זמן קצר אחוש גם אני "על בשרי" את הסבך שיצר "המצב": שנסיעה באוטובוס תהפוך עבורי לסיוט - מפחד הסכינאים ואחר כך מאיימת הפצצות המתקתקות, שאחשוב פעמיים לפני כל יציאה לבית קפה או קניון, ושמאבטחים יוצבו בפתח כל מקום ציבורי שנותר פרוץ עד אז, שלמתקפות הטרור במרכז הארץ ימצא פתרון מבצעי, אבל תושבי שדרות יחיו תחת איום קסאמים שנים על גבי שנים.
הייתי אז תלמידת תיכון. את שיעורי החברה המשמימים ניסינו להחיות בויכוחים פוליטיים. נאמנה לדרך הפוליטית שהתוו לי הוריי, ראיתי במי שטוען כי הכיבוש מושחת ומשחית "יפה נפש", כאזרחית שומרת חוק, כל מי שדיבר עם אש"ף - אויבינו המושבעים - היה בעיניי עבריין פורע חוק, וכתלמידה שקדנית ידעתי למנות, אחת לאחת, את כל הסיבות שיש למדינת ישראל להתנגד למדינה פלשתינאית, כפי שלימדה אותם בכיתה המחנכת במסגרת שיעוריי הגאוגרפיה(!). בה בעת טענתי כנגד אילו שצעקו "אף שעל" שחובתינו ליצור מצב שבו יחושו הפלשתינאים שיש להם מה להרוויח, ולכן גם מה להפסיד. אז יבוא השקט על הארץ, האמנתי.
הרבה מים עברו בירקון וירדן. לא הרבתי לחשוב על עמר ונידל בזמן שעבר: מן הסתם נולדו להם עוד ילדים. מן הסתם איבדו את מקור פרנסתם לטובת התיילנדים. האם מי מצאצאיהם ניסה ליטול את החוק לידיו ולנקום? אין לי מושג.
בסוף השבוע האחרון ישבנו תחת גפנינו בגינה של ביתנו הבנוי, שעומד על תילו כבר כמעט עשרים שנה - זוג הורים, ארבעת ילדיהם, בני זוגם והנכד הראשון שהתרוצץ על פני הדשא, מציג לראווה את כל השטיקים שלו בעודו מחזר אחרי נכדת-השכנים. ואיתנו דודתי, אחותו של אבי, מהיונים היותר צחורות שיש לי העונג להכיר. השיחה התגלגלה למה שנעשה בעזה, לפלשתינאים ההורגים זה את זה.
- אם נחזיר להם מיו"ש - העזתי להעלות הרהור כפירה - הטילים יפלו בכפר סבא! -
- ניסינו הכל! - הסכימה דודתי-היונה, ומחשבתי נדדה אל בעלה שנפטר בחטף ובטרם עת. יוֹני לא פחות ממנה, לפחות נחסך ממנו שיברו של חלום אוסלו.
האם זו מנטליות של אומה, או תוצאה של נסיבות בלתי אפשריות, תהינו יחד, שגורמת להם להרוג ללא הבחנה את בני עמם בעצמם - גברים, נשים וילדים, והגענו למסכנה שזה לא ממש משנה. בן השלוש וחצי שלי המשיך להתגלגל על הדשא, מרעים בצחוקו כי הבלונדינית הקטנה גילתה בו לא מעט עניין. כשאני הייתי ילדה הבטיחו לנו שלא נלך אל הצבא. הבטיחו וקיוו ולא זכו לקיים. אנחנו כבר לא מעיזים להבטיח ואפילו לא לקוות. הבן שלי ישרת בצבא. זה חלק ממחיר הבחירה לחיות כאן, החלק הארי של המחיר.
הלעולם נחיה על החרב? נהגנו לשאול בהטרסה בשנות התמימות את המחזיקים בדעות ימניות. היום אני יודעת שהתשובה היא כנראה כן. כל עוד אנחנו קיימים, כנראה שנחיה על חרבינו. בשנים ההם, אמא שלי, הידועה בחוש המציאות המפותח שלה, נהגה לצטט את יונתן גפן ולהזכיר שהצלבנים החזיקו כאן מעמד מאה שנה, ושאין סיבה לחשוב שאנחנו נחזיק זמן ארוך הרבה יותר. פעם חשבתי שהיא סתם פולניה רואה שחורות, היום אני כבר לא בטוחה.
עכשיו ההבדל ביני לבין הימנים של אז מסתכם בזה שהם ששו לתירוץ טוב שימנע ויתור על חבליי ארץ. לי לא אכפת לוותר, גם אם לחלקם ערך הסטורי ולאומי עבורי, ויותר מכך - הייתי שמחה לוותר עליהם. רק שמכאן ומעכשיו לא נראה שזה אפשרי.
אני עומדת מאחורי תמיכתי בפינוי עזה מאזרחים ישראלים - לשיטתי, לא היה להם מה לעשות שם. אפילו אם היה ליישובים ערך ביטחוני - אינני מוכנה שילדים יגנו על מסכת חיי בגופם. וללא קשר, איני מבינה איך יתכן מצב שבו איזור שלם בתוך הקו הירוק יחיה תוך איום מתמיד לאורך שנים, ללא מענה. גם תושבי שדרות זכאים לחיים נורמליים וראויים.
