"הנה דגליי ישראל! קישוטים ליום העצמאות!" מכריז הקטן היושב בבוסטר שלו, במושב האחורי של המכונית המשפחתית. א. נוהג, אני יושבת לצידו - במושב הנוסע הקידמי, והרכב מחליק בין הרחובות השקטים המפרידים בין ביתנו ובית הוריי. הימים ימי פסח, ואנו בדרכינו לעוד ארוחה משפחתית.
"עוד מעט יום העצמאות!" הכריז הקטן, למראה דגליי הלאום, הסרטים הכחולים-לבנים והנורות הציבעוניות, שנתלו בסביבתינו הקרובה עוד לפני ליל הסדר - מישהו בעירייה חרוץ מאד או לחוץ מאוד.
"חכה, קודם פסח יגמר." אני מצננת את התלהבותו.
"כן." הוא מסכים ומיד ממשיך "כשנחזור מחופשת הפסח תוריד הגננת את הקישוטים של פסח ותתלה קישוטים של יום העצמאות!"
גיל שלוש הוא גיל כזה ... השנה, לראשונה, מתחיל הילד להכיר את חגיי ישראל - כל חג וסמליו, מנהגיו, שיריו ומאכליו. גיל שלוש ... קשה לי להמנע מלחשוב על התום, שאין בכוונתי להרוס ולו דקה אחת לפני שאהיה חייבת - אחרי פסח מגיע יום העצמאות, הנה דילגנו בקלילות על יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, וקיבלנו מדינה על מגש כסף של ממש. בגיל שלוש זה מותר, ולשמחתי המערכת משתפת איתי פעולה. בחפץ לב אימצתי לעצמי את הטענה שיש לילדים מספיק שנים ללמוד את כל הכובד ההסטורי של האומה, לא חייבים להתחיל מוקדם כל כך, לעורר פחדים ולאו דווקא לזכות בהבנה מלאה.
הוא עוד ילמד. בבית הספר ולא רק - כמוני, כמעט וינק זאת ביחד עם החלב, רק בגיל מאוחר יותר, ישמע את סיפורי המשפחה, החברים, המכרים והשכנים. וכאילו להוכיח זאת ,הנה התגלגלה השיחה, סביב שולחן הארוחת החג, בבית הוריי -
בין חוויותיו של זוג שחגג יציאה לפנסיה בטיול להודו, והחלפת רשמים על מסלוליי טיול בארץ, המליצה מישהי בחום על הסרט "החיים בוורוד" - גם אם הוא לא ממש נאמן לאוטוביוגרפיה של אדית פיאף, שהלוא אין בו זכר לרומן שניהלה עם איב מונטן כמו גם לתקופת מלחמת העולם השניה, כי הזמרת הנערצת, שהלוויתה עצרה את התנועה בפאריז לראשונה מאז סיום אותה המלחמה, לא בחלה לשיר גם לנאצים - מקצוע זה מקצוע, והיא עמדה ושרה.
בושה. קבע אחד האורחים, שהשיחה המשיכה והתגלגלה עד שנעצרה על אישתו שסיפרה איך עלתה ארצה כאישה צעירה עם הוריה, עליה לגאלית ממדינה שמעבר למסך הברזל דאז, אחרי המתנה לא קצרה. המשיכה ותיארה איך אביה נקרא יום אחד להתייצב בפני הבוס. "אתה עובד טקסטיל מצויין, מהטובים ביותר" אמר לו, לפני שפיטר אותו כי הוא יהודי. המקום: צ`כיה. הזמן: אחרי מלחמת העולם השניה. האיש - ניצול שואה, אלמן ואב שכול. אישה ושני ילדים איבד בגטו. גם אישתו השניה ותינוק רך ניספו. עם אשתו השלישית, בתם ובנם עזב את אירופה האנטישמית ועלה לארץ בשנות השישים. הבן נהרג בשירות הצבאי. הנכד - בן גילי - קרוי על שמו.
והשיחה בתום הארוחה המשיכה - מהשיחות הטובות, שנודדות להן לפה ולשם, לכל הטוב ולעיתים גם לכאב ולעצב, ואנשים קמים ויוצאים לעשן, ומחליפים מקומות, ופתאום כמו יש מאין, נוצרות "עזרת גברים" ו"עזרת נשים" - והן נאנחות על הנקיונות של פסח, על מצבוריי הרכוש שאין בו צורך אך הלב לא נותן לזרוק - נושא חם בבית הוריי, כפי שקוראיי הבלוג יודעים, ואימי ניצלה כמובן את ההזדמנות לקטר שוב על כי אנחנו הילדים השארנו מאחורינו חפצים שונים בחדריי ילדותינו, ועתה נדחה עד אין קץ מייונם ופנויים, ומכאן קצרה דרכה לספר שוב על כל הדברים שאמא שלה - סבתי - דוחפת לה כירושה בחיים, אך הפעם אין טרוניה בקולה, אלא גאווה, והנה היא מוציאה מהמזנון את הרכש האחרון - כוסות תה מזכוכית מעותרות בכסף.
- אז למה לא הגשת לנו את התה בזה? - מתלוננת-מתלוצצת אחת האורחות - מה, אנחנו לא אורחים מכובדים מספיק? -
ואימי חוזרת למזנון, מצפינה חזרה את הכוסות מימי רוסיה הסובייטית ומוציאה ארבע כפות מתכת אותן נתנה לה סבתי באותה הזדמנות עצמה.
- אתן רואות את זה? - הביאה את הכפות לשולחן, מוסרת את הסיפור שהעבירה לה אמה ביחד איתן: אלה כפות המרק מבית הוריו של אביה, הוא סבי. כששב לעיירתו בתום מלחמת העולם השניה, קיבל אותן משכנה נוצריה, וזכר איך היו יושבים בבית הוריו לארוחות משפחתיות, ולוגמים מרק באותן הכפות.
- זה - אמרה לו אז השכנה - מה שנשאר מהמשפחה שלך. -
