יש מספר מניעים להפטר מכל מיני דברים שנוטים להצטבר בכל בית: סבתא שלי, בת השמונים ושלוש, עושה זאת בקנאות, כי ברצונה לראות כבר עתה את בני משפחתה נהנים מהירושה שלה. לך תסביר לה שאין סיכוי שאענוד את שרשרת היהלומים שסבא קנה לה לפני חמישים שנה כמתנת אהבה, ושאמא שלי ממש לא מעוניינת להציג לראווה בסלון את הוואזה מהקריסטל, שעשה עליה, לפני למעלה מארבעים וחמש שנה, מברית המועצות. אין כאן עניין של להעליב אותה, היא פשוט לא מסוגלת להבין שלשכיות החמדה שלה אין מקום בעולם שלנו.
חמותי אגרסיבית לא פחות, מכיוון שברצונה לרווח מעט את הדירה הקטנה, שבה, לא להאמין, גידלה שלושה ילדים. בהתקפים פתאומיים היא מפנה ארגזים ותכולה שלמה של ארונות ומגירות, מסבירה שכך היא מקלה על עצמה את מלאכת תחזוקת הבית, בעוד כוחותיה הולכים ונחלשים. במכה האחרונה הושלכה אחר כבוד תיבה כתומה, שהכילה את אוסף המטבעות של בנזוגי, א., למזבלה. "השארתי רק את המטבעות של החמישה שקלים, בשביל (עגלות) הסופר." היא מסבירה ל-א. הנדהם, "אתה רוצה אותם?" את הבשורה קיבל א. כבר קודם, מאביו. "אבל הייתי חייב לשמוע את זה ממנה!" יאמר לי אחר כך. גם חמי מסר את אותו הדיווח, על היחס המיוחד לו זכו מטבעות החמישה שקלים, אבל א. היה בטוח תחילה, שמדובר בבדיחה. "היו שם אסימונים מימי המנדט!" מבכה א. את האוסף האהוב שכבר לא יזכה להוריש לבנינו. "אז למה לא לקחת אותו אליך?" נשארה תלויה באוויר השאלה של אימו.
סיבותיה של אימי אחרות - בית המשפחה, שהווה בעבר מקום משכנן של שש נפשות, נמכר ועתיד להיות מפונה בתוך שנה, לטובת דירה מרווחת אך קטנה יותר. גם הדרך בה היא נוהגת שונה: כל מי שיש לו סנטימנטים לאיזשהו דבר שמבחינתה אבד עליו הקלח, או אין עבורו מקום, מוזמן לקחת עליו בעלות ולפנות אותו מן הבית, כל השאר - ימסר או יזרק. וכך ניסו למכור לי את מערכת פינת האוכל הכוללת שולחן וארון מתוצרת דירן, ונכשלו. אהבתי אותם בבית הוריי, אך אין להם מקום בביתי. וכך דחפו לי את הפסנתר - והצליחו.
את הנסיעה הביתה, מבית הוריו של א., בעודו מתאבל על האוסף שאבד לעד, ניצלתי כדי לבשר לו שנבחרנו להיות הבית המאמץ של הפסנתר מבית הוריי, כאשר יעברו, בשעה טובה ומוצלחת, למעונם החדש. זה הפסנתר שעומד היום בחדר העבודה של אבי. פעמים ספורות ניגנו עליו בעשרים השנה בהם הוא נמצא שם. אבל בדירת ילדותינו, שם ניצב בסלון, זכינו להתאמן עליו בנגינה - כל אחד מארבעת ילדיי המשפחה, בתורו. קשה לומר שמשהו מאיתנו גילה כישרון או אהבה מיוחדת לכלי כמו גם התמדה יתרה. אולי רק אחי, שעבר אחר כך לנגן בגיטרה, אשר ליוותה אותו עד לבגרותו. הוא היחיד שירש את הגנים המוזיקליים של אימי. אני זוכרת אותה בילדותי, ניגשת אל הפסנתר בבקרים נדירים של יום שבת, פותחת את המכסה המגן על הקלידים, מסירה מעליהם בד ירקרק וארוך המשמש הגנה נוספת מפני האבק ופורסת ספר תווים מאובק על הכן. אחר כך היא מעבירה אצבעות עדינות, גמישות וזריזות על הקלידים, הפסנתר הלא-מכוון מזייף - כָּוַן היא הזמינה רק כשמי מאיתנו, הילדים, עסק בלימוד נגינה - והיא מוצאת כמה דקות של מרגוע מתרדות היום-יום, מהעבודה במשרה מלאה, מגידול ארבעה ילדים ואחזקת משק בית כבלבוסטה אמיתית. אהבתי לראות אותה כך, נסחפת עם המנגינה המזייפת, עיניה עצומות והיא כמו עוברת לעולם אחר, רחוק, שבו לנו אין חלק ואין מקום.
לנגן למדה כילדה, בברית המועצות, קודם על אקורדיון - שהיה כמעט גדול ממנה, כפי שמעידות התמונות - ואחר כך על פסנתר. סבי קנה לה אז את הפסנתר, מיד שניה. פסנתר חום, עם כנים להחזקת נרות וקישוטים מגולפים בעץ, מעשה ידי אומן, שבנה אותו בסוף המאה התשע עשרה והתביע עליו את שנת הייצור המדוייקת - אלף שמונה מאות תשעים ומשהו. כשבחן אותו סבי, כך מספרת סבתי, נצבה מעליו קערת עץ רחבה ותואמת, וכשחזר למחרת, לאחר שגמלה בו ההחלטה לרכוש אותו, הסתבר שהקערה נמכרה כבר, בנפרד, ונותר רק הפסנתר. וכך נקשר גורלו בגורל המשפחה, לנדוד איתה לפולין ואחר כך לדירת הסוכנות בישראל.
עם העליה ארצה החלה אימי לפקוד את הקונסרבטוריון, אבל מהר מאד הנגינה ננטשה - הזמנים היו קשים, ולא ניתן היה לממן את השיעורים, ואחר כך כבר עניינו אותה דברים אחרים ... כמו אבא שלי, למשל. הפסנתר עמד מיותם בדירת הוריה הקטנה, עד שעברו הוריי לדירה משלהם ולקחו אותו עימם.
"את תקחי אותו!" קבעה אמי לפני שבועות אחדים, מקווה שהנכד הבכור עוד ינגן על קלידיו. אולי זה יקרה ואולי לא. אולי יגלה הילד עיניין וכישרון ואולי לא, אני את הפסנתר בן היותר ממאה שנה לא אפקיר. אמנם מקומו לא יכירנו בסלון הבהיר שלנו, שלא נוכל להשחיר בכתם עץ כהה וכבד, אבל על אף שיסתום מעט את חדר העבודה או המשחקים (מי משניהם שיבחר לעלות קורבן) - שם, כבר סיכמתי עם א., יקבע מקומו החדש!
