ההתחלה של הסוף - לפני ארבע שנים - פעם אור, פעם צל
כשזה כואב, כל דבר מכאיב. כל דבר מזכיר. אפילו ילד בן כמעט שלוש שיושב על הפרקט הסינטטי בחדר המשחקים ומרכיב פאזלים. פאזל של ארבע חלקים, ואחר כך של שישה – הוא כבר רחש מיומנות ורק עם זה של התשעה ביקש עזרה. כך ישבנו לפני שבועות אחדים על השטיח בסלון ביתה של סבתא שלי, והרכבנו את אותם הפאזלים. ש. התקשה קצת יותר, וביקש יותר עזרה. היינו מכונסים ארבעה דורות בחדר אחד: סבתא ר. ואמא שלי, ש. ואני. אמא ובת, ואמא ובת, ואמא ובן. ולא ידענו שזו תהיה הפעם האחרונה בבית של סבתא. קיוויתי להשחיל עוד ביקור או אפילו שניים לפני שסבתא תעזוב את הבית לבית האבות הסיעודי. ביום שישי, ה- 16/9/11, הספקתי להגיע דקות אחדות לפני האמבולנס הפרטי ששינע אותה למקום מגוריה החדש. משימה שגרתית לכאורה, של ירידה קומה אחת למטה במדרגות, הפכה לכמעט בלתי אפשרית ללא אמצעים טכניים של כסא גלגלים ונהג בעל גוף ושרירים. כשנכנסתי לדירה, סבתא עוד ישבה על כורסת הטלוויזיה שנקנתה לפני שנים אחדות לנוחיותה, אבל עכשיו שוב אינה נוחה לה והיא מחזיקה את עצמה במצב ישיבה רק בקושי. "אולי לא נלך היום?" בקשה בעיניים מתחננות אחרי שנהג האמבולנס ואבא, החתן שלה, כבר העבירו אותה לכסא הגלגלים. "אני עייפה. לא ישנו כל הלילה" קטרה מי שהפכה אותו בעצמה לליל שימורים, עבור עצמה וגם עבור בִּתה. אבל די. אי אפשר. אלה היו הדקות האחרונות שלה בבית. הפעם האחרונה שישבה בכורסא, שבלב הסלון שעיצבה בעצמה, עם הגובלנים מעשה ידיה התלויים על הקירות מסביב. העובדת הזרה עזבה יום קודם לכן בטריקת דלת. נועלת את הבריח אחריה ומשאירה את סבתא הישנה לבדה. אחר כך תדאג שחברתה תתקשר לדווח את מה שנעשה ואי אפשר להשיב. עובדת זרה, ילידת מזרח אירופה, הכתיבה בסופו של דבר את לוח הזמנים.
בת כמעט תשעים סבתא, הרבה בתים עזבה במהלך חייה. בת תשע עשרה היתה כשהגרמנים הפרו את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופלשו למזרח פולין, והיא – חברה בתנועה הקומוניסטית – לא חזרה אפילו הביתה. מִשהו ממכריה הביא לה את המזוודה למקום עבודתה ומשם נמלטה. מאז לא ראתה יותר את בית הוריה, ולא את הוריה, אחיה ואחייניה. פחות מעשור אחר כך, ברחו היא וסבא, ואמי התינוקת איתם, מוילנה. מִשהו הלשין על סבא שהוא עוזר ליהודים להבריח את הגבול, והם אספו בצרורות את מה שיכלו ונסו על נפשם, שוב, בלי להביט אחור. את צ'רנוביץ עזבו בצורה מסודרת. כבר הורים לשניים ומצויידים בניירות המעידים שסבתא פולניה במוצאה, שבמלחמה נאלצה להגר לברית המועצות ושכעת היא רשאית לחזור למולדתה. כעבור שנתיים נפרדו גם מלודז' המפוייחת, כשהתירו להם השלטונות לעלות ארצה. כאן, אחרי תקופת הסתגלות קצרה, עברו לדירה בפרדס כ"ץ. בה עתידה סבתא לגור יותר ממחצית חיה. במרוצת השנים נהלנו מסעות שכנועים כדי שיעזבו את הסביבה שהלכה והדרדרה, ויעברו לגור קרוב יותר אלינו ואל דוד מ. אבל לסבתא וסבא היה חשוב יותר לחסוך, ואם כבר יש כסף – אז לעזור לילדים.
ואתמול שנתה סבתא כתובת. עכשיו היא גרה בפתח תקווה. ממש קרוב אלי. מכאן הרכבת ממשיכה באותו הקצב, המונוטוני, הקבוע, ותעצור רק בתחנה האחרונה.
כשזה כואב, כל דבר מכאיב. כל דבר מזכיר. אפילו ילד בן כמעט שלוש שיושב על הפרקט הסינטטי בחדר המשחקים ומרכיב פאזלים. פאזל של ארבע חלקים, ואחר כך של שישה – הוא כבר רחש מיומנות ורק עם זה של התשעה ביקש עזרה. כך ישבנו לפני שבועות אחדים על השטיח בסלון ביתה של סבתא שלי, והרכבנו את אותם הפאזלים. ש. התקשה קצת יותר, וביקש יותר עזרה. היינו מכונסים ארבעה דורות בחדר אחד: סבתא ר. ואמא שלי, ש. ואני. אמא ובת, ואמא ובת, ואמא ובן. ולא ידענו שזו תהיה הפעם האחרונה בבית של סבתא. קיוויתי להשחיל עוד ביקור או אפילו שניים לפני שסבתא תעזוב את הבית לבית האבות הסיעודי. ביום שישי, ה- 16/9/11, הספקתי להגיע דקות אחדות לפני האמבולנס הפרטי ששינע אותה למקום מגוריה החדש. משימה שגרתית לכאורה, של ירידה קומה אחת למטה במדרגות, הפכה לכמעט בלתי אפשרית ללא אמצעים טכניים של כסא גלגלים ונהג בעל גוף ושרירים. כשנכנסתי לדירה, סבתא עוד ישבה על כורסת הטלוויזיה שנקנתה לפני שנים אחדות לנוחיותה, אבל עכשיו שוב אינה נוחה לה והיא מחזיקה את עצמה במצב ישיבה רק בקושי. "אולי לא נלך היום?" בקשה בעיניים מתחננות אחרי שנהג האמבולנס ואבא, החתן שלה, כבר העבירו אותה לכסא הגלגלים. "אני עייפה. לא ישנו כל הלילה" קטרה מי שהפכה אותו בעצמה לליל שימורים, עבור עצמה וגם עבור בִּתה. אבל די. אי אפשר. אלה היו הדקות האחרונות שלה בבית. הפעם האחרונה שישבה בכורסא, שבלב הסלון שעיצבה בעצמה, עם הגובלנים מעשה ידיה התלויים על הקירות מסביב. העובדת הזרה עזבה יום קודם לכן בטריקת דלת. נועלת את הבריח אחריה ומשאירה את סבתא הישנה לבדה. אחר כך תדאג שחברתה תתקשר לדווח את מה שנעשה ואי אפשר להשיב. עובדת זרה, ילידת מזרח אירופה, הכתיבה בסופו של דבר את לוח הזמנים.
בת כמעט תשעים סבתא, הרבה בתים עזבה במהלך חייה. בת תשע עשרה היתה כשהגרמנים הפרו את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופלשו למזרח פולין, והיא – חברה בתנועה הקומוניסטית – לא חזרה אפילו הביתה. מִשהו ממכריה הביא לה את המזוודה למקום עבודתה ומשם נמלטה. מאז לא ראתה יותר את בית הוריה, ולא את הוריה, אחיה ואחייניה. פחות מעשור אחר כך, ברחו היא וסבא, ואמי התינוקת איתם, מוילנה. מִשהו הלשין על סבא שהוא עוזר ליהודים להבריח את הגבול, והם אספו בצרורות את מה שיכלו ונסו על נפשם, שוב, בלי להביט אחור. את צ'רנוביץ עזבו בצורה מסודרת. כבר הורים לשניים ומצויידים בניירות המעידים שסבתא פולניה במוצאה, שבמלחמה נאלצה להגר לברית המועצות ושכעת היא רשאית לחזור למולדתה. כעבור שנתיים נפרדו גם מלודז' המפוייחת, כשהתירו להם השלטונות לעלות ארצה. כאן, אחרי תקופת הסתגלות קצרה, עברו לדירה בפרדס כ"ץ. בה עתידה סבתא לגור יותר ממחצית חיה. במרוצת השנים נהלנו מסעות שכנועים כדי שיעזבו את הסביבה שהלכה והדרדרה, ויעברו לגור קרוב יותר אלינו ואל דוד מ. אבל לסבתא וסבא היה חשוב יותר לחסוך, ואם כבר יש כסף – אז לעזור לילדים.
ואתמול שנתה סבתא כתובת. עכשיו היא גרה בפתח תקווה. ממש קרוב אלי. מכאן הרכבת ממשיכה באותו הקצב, המונוטוני, הקבוע, ותעצור רק בתחנה האחרונה.
