מה נשתנה הפסח הזה

הרהורים על (איך עבר) ליל הסדר - זה גם השרביט החם

 

הפסח הזה, של תשפ"ו – בעיצומה של שאגת הארי – איננו כשאר הפסחים. הוא מזכיר במשהו את החגים של ימי הקורונה, ואולי אף מתעלה עליהם. השנה כל הקלפים נטרפו. אחרי שסיימנו את הוויכוח התמידי של עם-איזה-צד-עושים, נדרשנו לגלות גמישות ויצירתיות, ולהתאים את התוכניות למצב. הפעם לא מדובר רק בגודל הסלון שיכיל שולחן לכל המוזמנים, אלא גם במרחב מוגן קרוב, נגיש, ורחב מספיק עבור כולם.

פתרונות יצירתיים לא חסרים: סדרים שהועתקו למיקום אחר, חגיגות שעברו לשעות היום, הרכבים שהשתנו ברגע האחרון – ואפילו כאלה שהחליטו לפסוח השנה לחלוטין על עריכת הסדר.

מכולם ריגש אותי במיוחד תיעוד של סדר שנערך בקצה השני של העולם – בקונטיקט, ארצות הברית. סרטון קצר, בן פחות מדקה, שעין זרה עלולה לפספס את משמעותו, ואת מה (ומי) שלא רואים בו.

שלח לנו אותו י., חבר ילדות של הוריי. בתחילתו הוא מתעד את ראשית הערב, בביתו המרווח: שולחן ערוך ממתין ל-18 חוגגים שיתיישבו אליו לעריכת הסדר כהלכתו. ברקע נשמעים קולות האורחים, בליל של אנגלית ועברית. המצלמה חולפת ביניהם: בעלת הבית מסבירה משהו מנהלתי, אחותי וגיסי משוחחים עם זוג נוסף, ושני אחייניי עומדים בסמוך, לבושים חגיגית.

אחותי, שחיה בניו יורק, נוהגת לעשות את החגים עם החברים שמזמן הפכו משפחה – גם אם זה אומר שעתיים נסיעה לכל כיוון. ואני מביטה בתמונות החגיגיות, ולא יכולה שלא לחשוב, בשמץ של קנאה, על הדרך שלהם אל ליל הסדר: ארוכה, אבל שקטה ובטוחה, ללא איום של אזעקות וטילים. וטוב שכך. והלוואי עלינו.

ובבית של י. ואשתו ש. אין ממ"ד – ואין בו כל צורך. שם אפשר להסב לשולחן בלי לחשב מראש כמה זמן ייקח להגיע למרחב מוגן, ובלי למהר להספיק ולאכול לפני שתישמע אזעקה.

אבל גם שם, באמריקה הרחוקה, התוכניות השתבשו. הפעם אחותי ובני ביתה היו אמורים להיות בכלל באתר נופש, יחד עם משפחתה של אחותי השנייה. אלא שהטיסה מישראל בוטלה. עוד קודם הבינו שהחופשה בסכנה, וביטלו את המלון שהזמינו יחד.

ועוד לא רואים בסרטון את ט. – בתם של י. ו-ש. – שעלתה לארץ זמן קצר לפני השביעי באוקטובר, ונוהגת לחזור הביתה לחגים. הפעם גם היא נתקעה כאן. לא עזרו הקשרים, לא ההסברים ולא התחינות. אז סביב השולחן ישבו הבנים של י., הכלה והנכדים. אבל ט. חסרה הפעם. והאחיינית שתמיד נרדמת בסוף על ברכיה, תאלץ להתרפק על מישהו אחר.

הסרטון ששלח י. נקטע באיבו – רגע אחרי שכולם התיישבו לשולחן, ולפני שהחל לשאת את הנאום המסורתי שלו. את המשך הסדר אני יכולה רק לדמיין. אבל נדמה לי שאני יודעת איך הוא הסתיים – בתפילה קטנה: לשנה הבאה עם ט. – ועם תקווה שעוד הרבה לפני כן, נזכה כולנו לשוב לשגרה שלווה ובטוחה.