לקלפיות נהרנו

 

״מכל הרגעים בזמן

למצוא אחד לאחוז בו

להגיד שהגענו״

את הציטוט מתוך השיר של עידן רייכל ראיתי תלוי על קיר בתוך ביה״ס, לא רחוק מביתי. ביום הבחירות פעלו בו כמה קלפיות, ואני שימשתי כמשקיפה באחת מהן. על קיר אחר נרשמו מילים של שיר נוסף מהאהובים עליי במיוחד:

"כאן השמים הם שלי

כאן אני מרגיש כמו שאני

רוצה לחיות, רוצה להיות

בין התקוות שמשתנות

כאן השמיים הם שלי"

בסיום אחת ממערכות הבחירות - כבר לא זכור לי איזו - כשנשמע קולו של יגאל בשן שר את המילים האלה ברדיו, חשתי פתאום, מעבר לייאוש, נחמה גדולה שלא שיערתי שקיימת.

 אבל השבוע, ביום הבחירות, תקפה אותי - הפסימית הנצחית - אופטימיות: ביישוב הליברלי שלי, בעלי זכות ההצבעה נהרו בהמוניהם להצביע ותורים ארוכים במיוחד השתרכו מחוץ לקלפיות. קיוויתי שבמקביל יהיו מספיק מצביעי ביבי לשעבר, שלאור אירועי שלוש השנים האחרונות יעדיפו להישאר בבית ולא להצביע. כמה תמימה הייתי, שבויה בתוך תיבת התהודה הליברלית שבה מתנהלים חיי.

בקלפי היו״ר הש״סניקי נאנח ש״המצב קשה מאוד״ מפני שהם ״נוהרים״. ״נוהרים?״ תהיתי, בטוחה שהוא מתכוון אלינו, שהפעם גייסנו גם את אלה שחיים בחו״ל. כולל אחי. וכולל זוג חברים טובים של הוריי, ששנים לא הצביעו בטענה שאין להם זכות מוסרית לקבוע כיצד יתנהלו החיים במדינה, שאותה עזבו לפני למעלה מארבעים שנה. הפעם הם התייצבו כדי להצביע ולהשפיע.

אבל הש״סניק היה יותר מוטרד ממה שהתרחש באותו הזמן בישובים הערביים. כך טען בלי להניד עפעף. ואני הרמתי גבה. בדיעבד, לא זכור לי אם הנציג הערבי - צעיר, שנראה בן גילו של בני - היה עד לשיחה. מבחינתי, הוא והש״סניק זרים לי באותה המידה.

שעה קלה אחר כך, הגיעה המשקיפה התורנית הבאה להחליף אותי, ואני יצאתי הביתה ומשם להורים, לארוחת ערב עם כל האורחים הפורחים מחו״ל. אבל ביציאה מביה״ס דרכתי על גוש של חרא, גדול ולח במיוחד, שהסריח ולכלך את זוג הנעליים הלבנות שלי. בעודי ממהרת לנקות אותן, תהיתי אם זה סימן לבאות, וקיוויתי שאם כן - אז סימן טוב.

וכך, אחרי הארוחה המשפחתית, המדגם בישר על יתרון לגוש השינוי, גם אם ללא הכרעה מוחלטת. אבל למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, לאור תוצאות האמת שהתחילו לזרום, חשכו עיני שרק נפקחו: נראה היה שגוש נתניהו במרחק עריקים בודדים מרוב בכנסת. בהמשך היום התמונה התאזנה קצת, כשהתברר שגוש השינוי קטן מהגוש הנגדי, אבל לשום גוש אין אפשרות להקים ממשלה אלא באמצעות הסכמה על אחדות או תמיכה של המפלגות הערביות.

אז אין יותר רוב לממשלת נתניהו, אבל הוא ימשיך להיות ראש ממשלה לפחות כל עוד לא תקום ממשלה אחרת. ואין יותר רוב לחוקי ההפיכה המשטרית, בתקווה שהרוב בכנסת החדשה יבטל את החוקים שעומדים להיכנס לתוקף בינואר. אבל כמה מאכזב לדעת שזה הכי חזק שגוש השינוי מסוגל לו. בבחירות חוזרות, כל מי שהגיע לכאן במיוחד מחו"ל כבר לא יעשה זאת שוב. ומי שהתאכזב כאן בארץ – עלול שלא לנהור שוב לקלפיות. כך שמסיבוב חוזר רק ביבי ירוויח. כל מה שנותר לקוות הוא שבגוש השינוי ישכילו להישאר מאוחדים ולשחק שחמט ברמה מספקת מול ביבי אלוף העולם. בינתיים, ליברמן לא ממש משתף פעולה עם התוכנית הזו ורק מציב תנאים בלתי אפשריים, כמו חידה לוגית שאין לה באמת פתרון.

 יומיים אחר כך, כשהתארגנתי לצאת למספרה, הבנתי כמה לא חכם היה לתאם תור סמוך כל כך לבחירות. המקום ידוע כנקודת חיכוך בין הלקוחות הליברליים ברובם לבין הצוות הימני. בייחוד הספר הצעיר, שאוהב להקניט ולהצהיר שביבי הוא המלך שלו, ולא יעזור כלום. אבל כשהגעתי למקום, היה נדמה שהוא מתקיים ביקום מקביל, של שיחות חולין נינוחות. מתחת לפני השטח נראה שכולם מאוכזבים ומיואשים באותה המידה. רק למעלה מחצי שעה אחר כך - בעודי מחכה עם הצבע ש"יתפס" בשערותיי – החל הספר הצעיר להרביץ את תורתו באוזניי הלקוח שעל ראשו עבד. להפתעתי הגמורה, הצהיר הפעם שהוא מת על ביבי אבל גם שונא אותו, בעת ובעונה אחת. שבחירות חוזרות יהיו בזבוז נורא של כסף וזמן שאין לנו. שפשרות ואחדות הם הפתרון היחיד. ניגשתי אליו והתוודיתי שדבריו הפיחו בי קצת תקווה. רציתי להזכיר לו בעדינות איך השמיע ניגונים אחרים לגמרי רק לפני חודשים אחדים. אבל, כהרגלו, היה פחות פנוי לדו-שיח, והמשיך להפליג בשלו, על החשיבות של ציפוף השורות של כולנו אל מול האויבים.

עדיין, אולי משהו בכל זאת זז והשתנה מאז הימים של סבבי הבחירות הבלתי נגמרים, טרום הקורונה. וכשיגאל בשן שר על השמיים, הם מסמלים לא רק את ההתעקשות שלי להישאר מחוברת למקום הזה. השמיים כאן משותפים לכולנו, עם כל הפערים והמחלוקות. הלוואי ונצליח למצוא כל אחד את מקומו תחתם.

 

Tranquility Now

נגנים בסנטרל פארק

 

ניו יורק בזמן שבין הלוואין לחג המולד. יום ראשון ומזג האוויר נוח. כמה ימים קודם לכן הגיעו מישראל שתי אחיות ואח, לביקור אצל האחות השלישית, המתגוררת עם משפחתה במנהטן. לקראת הצהריים השאירה את בניה תחת השגחת בעלה, וארבעת האחים יצאו לארוחת צהריים ולשוטטות בסנטרל פארק.

הפארק המה ממקומיים ומתיירים, אך לא היה עמוס מדי. המדשאות הרחבות הבהיקו בירוק וכך גם העצים. עצים אחרים עמדו בשלכת: עלים באדום, צהוב וגוונים שונים של חום נעו לאיטם במשבי הרוח הקלילים, על גבי הענפים וגם על הדשא והשבילים. אמנים תפסו פינות שונות וניגנו בכלי מיתר ונשיפה ואפילו מישהו עם אקורדיון. צלילי מוזיקת ג׳ז, קאנטרי ופופ עלו מכל עבר. היו מי שניגנו לבד, אחרים בקבוצות קטנות ומתואמות היטב. כולם הציבו במקום בולט כלים לאיסוף הטיפים. עצרנו להקשיב ללהקה אחת או שתיים. על פני אחרות פשוט חלפנו, כשהמוזיקה החיה מלווה אותנו ברחבי הפארק.

ופתאום - שלווה גדולה ירדה עלי. המראות, הצלילים והקולות נקלטו בחושיי חדים ועזים במיוחד. הרגשתי חלק מההתרחשות וגם שההתרחשות היא חלק ממני. ללא כל מחוייבות או דאגה, נהנתי מהמקום ומהזמן, בידיעה שאני נמצאת בדיוק במקום הנכון לי, עטופה בנוכחות של אחיותיי ואחי.

מה היה שם, באותם רגעים קסומים - תהיתי כבר אז, בזמן אמת. הרי זו לא היתה הפעם הראשונה שבה טיילתי באותם המקומות עם אחיי. אולי היה זה הזמן - אחר צהריים עצל של סוף השבוע, שבו אין לאן למהר. העובדה ששוטטנו חופשיים מדאגה לילדינו הקטנים. ואפשר שזו בכלל הייתה הסנגריה ששתיתי במהלך ארוחת הצהריים, על בטן לא הכי מלאה וגוף שלא מורגל באלכוהול.

עוד מהסנטרל פארק

 

בדיעבד, כל זה התרחש בעיתוי לא טריוויאלי. לארצות הברית המריאנו בלילה שאחרי יום הבחירות לכנסת בישראל. לתוצאות האמת הראשונות נחשפנו במהלך עצירת הביניים באירופה, וחשך עלינו עולמינו. אחותי היתה נסערת במיוחד, בעוד שאני התעקשתי להתעלם מהמציאות שהלכה וסגרה עלינו. ביקשתי להניח לזה, לפחות כל עוד אנחנו בחופשה, רחוקים מהבית. לא בטוח שהצלחתי. כבר במהלך השהייה בניו יורק מצאתי את עצמי קוראת על דמוקרטיה, חולשותיה ואתגריה. החששות, אז, היו עדיין מעורפלים. עוד לא תיארנו לעצמינו את מה שעתיד לבוא. אבל לרגע אחד קטן, בסנטרל פארק, הצלחתי להשתחרר מכל הדאגות ופשוט להיות, לנשום ולחוות.

 

כשחזרתי לארץ, לשיגרה, ניסיתי כמה פעמים לשתות סנגריה כדי לשחזר את ההרגשה. זה רק עשה לי סחרחורת וכאבי ראש, אם הזיז בכלל. ובכל זאת, פעמיים הצלחתי לחוות זאת שוב. פעם אחת במהלך טיול עם בנזוגי לבריכות האקולוגיות בישוב שלנו, שמוכרות לי היטב. אבל איכשהו, כשביקרנו בהן במהלך סופ״ש ארוך של חג, הכל הרגיש אחרת. שלווה גדולה ירדה עלי כבר  כשיצאנו מהמכונית, פוסעים ברחוב המוכר, שבו אני עוברת באופן קבוע בהליכות הבוקר שלי. עבור בעלי, לעומת זאת, זה היה הביקור בראשון בבריכות.

התיישבנו על ספסל. צמודים זו לזה. מול המים, הצמחיה והדגים ששחו בנחת. מסביב, תושבי הבניינים הסמוכים, עסקו בשלהם: הליכה, השגחה על הילדים הקטנים, בילוי זוגי או משפחתי או חזרה איטית מבית הכנסת. מישהו עצר לידינו, חייך והעיר שנחמד לראות את שנינו ככה, יושבים קרוב ונהנים מהרגע. ואנחנו כבר מזמן לא זוג צעיר, אבל היינו ממש בטוב והיה כנראה קשה לפספס את זה. ואז, בלי שום התראה, הפכנו עדים לסרט של נשיונאל ג'אוגרפיק בשידור חי: ציפור שלתה דג מהמים ואחזה בו במקורה. זה היה דג ארוך יותר מגובהה של הציפור! וכך עמדה דקות ארוכות עד שמצאה את הזווית הנכונה ובלעה אותו במורד גרונה. ולא נודע כי בא אל קירבה. רגע שיא שהספקתי להסריט במצלמת הטלפון.

 

הפעם השנייה שבה הצלחתי לחוות שוב את הקסם, היתה לפני חודשים אחדים, גם אז עם בן הזוג. בערב האחרון של החופשה שלנו באוסטריה, ישבנו לאכול בחוץ, מול האגם, ממש לפני השקיעה. מזג האוויר היה נעים ומסביבנו נשמעה המיית הסועדים בשולחנות האחרים. התענגנו על האוכל הטעים ועל כוס יין טוב – שאותו עזר לנו המלצר לבחור. הבחירה היתה מוצלחת במיוחד, כנראה בזכות ההיכרות איתנו, שהלכה ונבנתה במהלך אותו השבוע. שוב נדמה היה שהכל מתחבר בדיוק במידה הנכונה. ״חייבים לצלם! ולהסריט!״ קבע בנהזוג, שחש ממש כמוני שאלה רגעים שחייבים להנציח, לשאוף עמוק לתוך הריאות ולקחת כצידה לדרך שאינה תמיד קלה. ואני לחשתי לו בחזרה שאני לא מאמינה שכל זה אמיתי ושאלה החיים שלי. מסתבר שעם כל הקושי והמועקה שמלווים אותנו כבר יותר מדי זמן, עדיין אפשר לזכות גם בכמה רגעים של שלווה ונחת.

על כוס של יין, לשפת האגם, באוסטריה

 

אין ממש מתכון לזימון התחושה הזאת – ה"טרנקוויליטי" באנגלית. היא חמקמקה, ומגיעה דווקא כשלא מצפים לה. אולי כל מה שאפשר לעשות הוא לפנות לה מקום: לקחת פסק זמן - ולו הקצר ביותר – להיות בסביבה נעימה, לאפשר לחושים להתעורר ולהיות בנוכחות קרובה ושקטה של אהובים. ואז אולי היא תבוא, בלי שממש הזמנו אותה.

בונוס: הסרטון של הציפור בולעת את הדג (רצח בשישי בערב ...)

העץ שתול לא רחוק מהתפוחים (סיפור)

 

איילה לא סובלת את הכיתה של ארז. לא סובלת את הילדים, ברובם. לא סובלת את ההורים, שוב - ברובם. כמו שלאנשים שונים יש אופי שונה, כך גם לקבוצות. ולקבוצה הזו היא לא מתחברת ולצערה גם לא ארז. אחת האימהות התנדבה לארגן מסיבת סיום בבריכה (כי בכיתה הזו אפילו ועד פעיל אין). ובזמן שהילדים השתעשעו במים עם מתנפחים ופינוקים, והאבות ישבו בלובי לצפות במשחק המונדיאל התורן, ישבו האמהות וריכלו. והיא – בהתחלה אפילו לא הייתה בטוחה היכן להתיישב. לבסוף תפסה מקום ליד סופי, למרות שעל הכיסא היה תיק בריכה גדול שאי אפשר לפספס. כשהזיזה אותו בעדינות הצידה ופינתה לעצמה מקום, איזו ילדה צעקה שזה המקום "שלהם" - כלומר שלה ושל אמא שלה, ואיילה מיהרה להרגיע אותה ולהבטיח לפנות אותו ברגע שיזדקקו לו.

וכך ממקומה הצדדי והשולי איילה האזינה לשלל הריכולים: לאיזה טיול חו"ל נוסעת כל משפחה בקיץ; איך מתמודדים בעלי הבתים הפרטיים עם נושא האבטחה ועם חשבונות המים – גם לדירות יש מונה פרטי, אישרה איילה באוזניהן, כשתהו בנושא, ולרגע קצר היה לה תפקיד ושימוש; והנה תכף מתחילות חגיגות בנות המצווה – המשיכו האימהות להאנח – וצריך להזמין את כל השכבה וגם את החברות מבית הספר השני שבישוב (ורק הבן שלה – חשבה איילה – לא מוצא חבר אמת אחד: לא בכיתה, לא בשיכבה ולא ביישוב כולו). לא כולן השתתפו בשיחה - היו זוגות ושלישיות אחדות ששמרו על מרחק בטוח - אבל איילה לא שייכת לאף קליקה. היתה מי שהסתתרה מאחורי ספר, ואילו איילה השתדלה לתחוב את אפה עמוק בתוך סמרטפון החדש, שנקנה אחרי שקודמו נפך את נשמתו בטרם עת. מחכה לה לא מעט עבודה כדי לסדר אותו, ומוטב לנצל את זמנה – המוגבל תמיד – ביעילות, אבל פחדה להראות אאוטסיידרית, ומצד שני - על מי היא עובדת - מה לה ולפאקצות האלה.

ורק  בדרך חזרה הביתה – עם ילד מרוצה מהבילוי במים והרבה פחות מהחברה – חשבה שממש כמוהו גם היא חשה מובסת. רק שאצלה זה מסתכם בפעמים בודדות בשנה, בעוד הוא מתמודד עם ההרגשה יום-יום, חלק ניכר מהיום. היא התחילה לדבר אל עצמה – כמו שאהיא מדברת עם ארז לא אחת: אז הן נוסעות לחו"ל שלוש פעמים בשנה - אבל היא חכמה מהן, מלומדת מהן ובעלת מקצוע נחשב יותר. להן בעלים שעושים עסקים ומרוויחים כסף - והיא בעלת עצמאות כלכלית. הילדים שלהם למדו הרבה לפני הבחינה לנוער שוחר מתמטיקה, אבל לא עברו אותה. ארז בכלל לא למד לבחינה, ועבר אותה והתקבל לתוכנית, והוא גם יפה תואר יותר מרוב חבריו לכיתה, זה רק עניין של זמן עד שהבנות יבינו את זה ... עוד שנה אחת, הזכירה לעצמה, רק עוד שנה אחת, שישית וסופית עם הכיתה הזו, ואחר כך לחטיבת הביניים. שם, אולי, הלוואי, יטרפו הקלפים מחדש...

 

למחרת שוב הובסה: הפעם על ידי הפקקים בדרך חזרה מהמשרד, שגרמו לה להגיע הביתה אחרי הדקה התשעים. אלי הלביש את גלעד בחוסר תאום מושלם, אבל כבר לא היה זמן להחליף בגדים והיא רצה איתו ככה למסיבת הסיום שנערכה בגן. כשהגיעו החגיגות כבר היו בעיצומן. הורים צבאו על הפתח ואי אפשר היה לראות כמעט כלום. אבל גלעד השתחל בגמישות ובזריזות והתיישב במקום שהיה שמור לו. איילה הצליחה להבחין בעינב שנפנפה לעברה, מסמנת ששמרה מקום לצידה. היא ניסיתה להשתחל כמו גלעד ולא להפריע למהלך ההופעה, אבל הגננת תפסה אותה על חם: "איפה הייתם?" תהתה "לא מתאים לכם לאחר ככה! כבר דאגתי!" קבעה והושיבה את איילה על כיסא פנוי בשורה הראשונה, וי איי פי ממש, בדיוק מול עלעד – עמדת צילום שאין מושלמת ממנה. זה היה מקום שנשמר לילדה שכנראה כבר לא תגיע, הסבירה הגננת. מסביב האמהות האחרות חייכו מאחורי המצלמות ולאיילה היה מה לומר - לזו, לזו וגם להיא. אבל לא נעים להפריע למהלך התקין של המסיבה. אז הן התלחששו רק קצת, ונאנחו: כמה חמודים הילדים, כולם-כולם, וכמה גדלו השנה ועד כמה בוגרים הפכו להיות. כמה מהר הגיעה עוד שנת לימודים לסיומה, וכמו בשנה הקודמת שבסופה פוזרו ילדי הגן בין שלושה גנים שונים - שוב נחמץ לאיילה הלב: הם כזו קבוצה טובה, וגלעד אוהב כל כך (כמעט) את כולם, כמה חבל שחלק גדול מהילדים עולים לכיתה א' ולא ימשיכו איתם בשנה הבאה.

"תראי איזה יופי גלעד יצא בתמונה!" אמרה לאיילה יעל כשחילקה לכל משפחה ספל עם תמונת הילד - מתנה מהוועד (הגדול והפעיל עד מאד) לסוף השנה. ואכן הילד הפוטוגני לא אכזב גם הפעם, וחייך את חיוכו הכובש. חיוך מלא טוב של ילד שטוב לו. כנראה שלפחות משהו היא עושה בסדר.

איילה יצאה משם עם חיוך בעצמה. שמחה על מי שהיא, ועל מי שארז גדל להיות, וגם על גלעד ועל היותה בת זוגו של אלי וחברה לחברים המועטים אך האיכותיים שרכשה לאורך חייה. אז השנה הם לא ינסעו לחו"ל והם גרים בדירה ולא בבית פרטי – אז מה.

ואם תראה לי את שלך ... (סיפור)

 

עם קערה של בגדים מקופלים ביד אחת, אני דופקת על דלת חדרו הסגורה של המתבגר. דפיקה קצבית, מוסכמת, כמו סיסמה עבור סזאם, שיפתח. אבל אין קול ואין עונה. אני דופקת שוב: אותו המקצב, רק קצת יותר חזק. עדיין אין מענה. אז אני נכנסת ככה, בלי רשות, פותחת את הדלת בהיסוס קל, מודה על שאינה נעולה. הוא יושב ליד שולחן הכתיבה, אור שקיעה רך נכנס מהחלון ומאיר את צדודית פניו. לאוזניו – אזניות, אך להפתעתי ראשו הופנה אלי לא ממסך המחשב, אלא ממחברת שבה כתב.

"מה זה?" אני שואלת, והוא מסיר את האוזניות שמהן בוקעת מוזיקה בלתי מוכרת "שיעוריי בית?"

לא – הוא מניע בראשו מצד לצד.

"לא? אז אתה כותב יומן?" אני נזכרת שפעם ניסה לנהל יומן חיים אישי, פרטי וכמעט סודי, אבל התייאש מהר מאד. אולי עכשיו, בגיל שבע עשרה, חזר לרעיון.

"לא, אמא, זה לא זה"

"אז מה?"

הוא שוב מזיז את הראש לשמאל ולימין, חיוך נבוך על פניו. "עזבי, אמא, באמת ..."

אני מסובבת אליו את גבי ופותחת את הארון – הסיבה שלשמה נכנסתי. "אם זה מביך אותך, זה בסדר" אני אומרת תוך כדי שאני מיישרת ערמת מכנסיים קצרים, ומניחה עוד שלושה זוגות שהגיעו איתי. "אתה לא חייב לשתף ..."

"לא ... זאת אומרת ..." נראה שהוא מהסס ומתלבט עם עצמו "זה סתם ..."

אני רוצה לומר שלא יכול להיות. ששום דבר שקשור אליו לא יכול להיות סתם. אני שותקת ומקווה שאולי כך, עם קצת מזל, אזמן נס.

וזה אכן מתרחש: "זה שיר ..."

"אתה כותב שירים?!" אני מסתובבת ישר אליו, בהתלהבות שאני לא מצליחה להסתיר.

"מנסה לכתוב" הוא מתקן אותי. אותו חיוך נבוך – רב קסם – שוב נמתח על שפתיו.

"גם אני כתבתי שירים פעם, בגילך" אני שומעת את עצמי אומרת בלי לחשוב יותר מדי.

ולמה שזה יעניין אותו, בעצם – עולה מיד המחשבה. אבל אז נדלק פתאום אור חדש בפניו: "באמת?" הוא נראה מופתע.

"כן," אני מהנהנת. "ושמרתי הכל. אני יכולה לחפש ..."

"איפה?"

"פה בבית. בטח בחדר העבודה איפשהו. באחד הארונות. אני די בטוחה שאני זוכרת את הצבע של קופסה."

"וואו," רואים שהוא באמת מתלהב "אני לא מאמין שאת עדיין שומרת את זה!"

אני מחייכת וממהרת לשאול: "וכשאמצא את זה ... אם תרצה ... אני אראה לך שיר שלי, אם תסכים להראות לי את שלך?"

מבטו חוזר אל הדף. "לא יודע, אני צריך לחשוב, נראה."

"טוב," אני אומרת, כמובן שלא דוחקת, ממהרת לסיים את מלאכת סידור הארון, ועוזבת את החדר, סוגרת את הדלת בעדינות מאחוריי.

 

החיים בסיר לחץ

 או: תנו לי להוציא (קצת) קיטור

לו נקלע חייזר ממאדים לישראל של 2026, וביקש להבין את מצב האומה נכון לעכשיו, היה יכול להסתפק בלעלות על כביש, כל כביש. צפירות עצבניות תמיד היו, אבל הן הולכות ומקצינות ככל שהמצב הביטחוני מחמיר והשסע הפנימי מעמיק. עד שנדמה שצופרים עלי רק בגלל שאני מעיזה לתפוס מקום בכביש. ואפילו לא זה - עצם העובדה שאני בכלל נושמת היא חוצפה שאין כדוגמתה - פאאאפום פאאאפום, פאאאפום!

והנוהגים על שני גלגלים – אין חדש בהיותם פצצה מתקתקת שעשויה להתפרץ בכל רגע. כמו כלבים שנובחים בעוצמה שהיא תמיד ביחס הפוך לגודלם וחוזקם, כך ככל שיערבו לדו-גלגליים יותר סכנות, יהפכו הם עצמם לאגרסיביים יותר. נסו לעמוד בפקק בלי לחשב מרווח מספיק כדי לאפשר להם לעבור או לפחות להתפתל בדרכם אל ראש התור ותסתכנו לא רק בקללה עסיסית אלא גם בדפיקה עזה על פח מכוניתכם. ותגידו תודה שלא שלפו סכין וראו בכך עילה ללא פחות מניסיון לרצח.

 החיים בארץ מעולם לא היו שלווים ונוחים. ועדיין, במצב המתדרדר מיום ליום ומשעה לשעה, אפילו כדי לצאת בביטחה ממעלית צריך לא פחות מנס קטן. איכשהו הנכנסים ממהרים כל כך עד שאינם מסוגלים לעשות לך מקום, אפילו לא כדי שתפנה להם את המקום. וכך נתקעתי מול זוג נחוש במיוחד: הם לא נתנו לי לצאת אבל גם לא יכלו להכנס בפתח הצר שבו עמדתי. אם חשבו שהאסרטיביות (חלילה לא האגרסיביות) שלהם תחסוך להם כמה שניות - הרי ששכרם יצא בהפסדם.

 בסוף, איכשהו, ניווטתי את עצמי החוצה משם והצלחתי להגיע אל הסופר. הוא לא היה עמוס מדי - זקנה נרגנת שכמותי לא תסתכן ותערוך קניות בשעת השיא. אבל אפילו אז ... בחורה צעירה היתה עסוקה בלנהל שיחה טלפונית ולבחור עגבניות תוך כדי. בינתיים העגלה שלה עמדה לרוחב המעבר הצר ממילא, כמו היתה בריקדה בלתי ניתנת למעבר. אז הזזתי אותה והחנתי בצד - לטובת הקונים הבאים. ומכיוון שבעלת העגלה צעירה וזריזה ממני, המחזה חזר על עצמו גם ליד מקרר הגבינות וגם ליד הקצבייה. כשהיא עמדה שוב להפקיר את עגלתה וללכת לבדוק את תבניות הביצים, הספקתי לתפוס אותה בזמן.

״אפשר לעבור בבקשה?״ ביקשתי.

״אה, כן, בוודאי!״ עשתה לי מקום.

״ותשימי לב, בבקשה״ המשכתי ולא התאפקתי ״ את חוסמת את המעברים באופן עקבי!״

״מי? אני?״ התפלאה ״מה פתאום? ומתי בכלל נתקלת בי?״

לכו תסבירו לה שזה שהיא לא רואה אותי לא אומר שלא רואים לה.

אז לקחתי מרחק מכל זה, ובילינו שבוע באוסטריה. חוויתי רוגע, שלווה ושקט שהיו חסרים לי כל כך. אחריהם, הנחיתה בארץ לא היתה רכה בכלל. בתור התחלה, שלושה אנשים שונים העירו לי שעברתי לדבר בלחישה. האמת היא שבחו״ל לא רק שהשתדלנו להצניע את הדיבור בעברית, אלא גם התאמנו את עצמנו לווליום של השיחות מסביב. ואולי שם לא צריך לצעוק כמו פה, כי מוזיקת הרקע - במידה והיא קיימת בכלל - לא משתלטת על כל המרחב ומאפשרת לנהל שיחות בנחת. בזמן שכאן הרדיו של הירקנייה מנהל תחרות מתמדת עם הרמקול של בית הקפה הסמוך ובכלל לא ברור מי מנצח.

ואולי זו לא רק הזקנה שקפצה עלי, אלא כובד הצרות שהגיעו בצרורות והשכיחו מאיתנו את הדברים הבסיסיים ביותר: אנחנו לא לבד בעולם. יש עוד אנשים סביבנו. הם ממהרים, מותשים ומודאגים בדיוק כמונו, וגם הם רק רוצים לעבור עוד יום בשלום.

הילד שלנו. בינתיים.

 

ילד-נער יושב על ההדום מול הטלוויזיה בסלון. בידיו הוא אוחז בשלט של הפיפא, אצבעותיו נעות במרץ, גופו נטוי קדימה בדריכות ומבטו נתון לשחקנים שמתרוצצים על המסך. מדי פעם נפלטת ממנו קריאת התפעלות או אכזבה. כך תפסתי אותו לפני כמה חודשים, בתנוחה אופיינית. החורף היה אז בעיצומו, והוא גרב גרביים עבות - תחליף לנעלי הבית שאותן הוא מסרב לנעול. היה משהו ביתי כל כך ופרטי במראה הזה, עד שהייתי חייבת לבקש את רשותו ולצלם (מהגב, כמובן שרק מהגב).

 אז זו היתה רק הפוגה קצרצרה מהלימודים האינטנסיביים לקראת הבגרויות. בימינו כיתה י״א היא העמוסה ביותר. אחרי שצלח אותה בהצטיינות יתרה, י״ב אמורה להיות כמעט טיול בפארק. עכשיו כשיצא לחופש הגדול האחרון שלו, הזמן החופשי כמעט ואינו מוגבל. יש שפע של פנאי לפיפא, לחברים, לשיעורי הנהיגה, לשחמט ולשחיה. ואפילו לעבודות מזדמנות פה ושם. לא שחסר לו כסף. ״אבל הניסיון, אמא!״ הוא מכריז ונהנה לרכוש עוד מיומנות: תפעול קופה רושמת.

אני שוב מוצאת את עצמי מביטה בו, בהתפעלות, גאווה והמון אהבה. זה הילד שלי, הבן הקטן. בפניו אני עוד יכולה לראות - לפעמים - את התמימות הילדותית בין זיפיי הזקן. מתי הספיק לגדול כל כך ואיך חלפו השנים. תאריך הגיוס הטנטטיבי כבר נקבע: תחילת אוגוסט בשנה הבאה. הוא עוד יזוז, כך אני מקווה. יהיו מיונים ומבדקים וימי גיבוש…. הילד בכלל לא מעוניין להיות לוחם. מעדיף יומיות. כנראה שלא רע לו בבית. והוא עתיר כישורים וכישרונות, אבל כלל לא בטוח שהצבא מעוניין בהם. הצבא זקוק ללוחמים. בדחיפות. אחרת - כך אומרים - יקרוס אל עצמו ממש בקרוב. הילד שלי - על אף הפרופיל שאינו 97 – עלול להפוך לבשר תותחים. הלב מתכווץ והבטן מתהפכת רק מהמחשבה.

והילד שלי המוצלח - כל האפשרויות פתוחות בפניו, כל עוד ישרוד בשלום את השירות הצבאי. כך אני אומרת לאבא שלו, והוא עצמו שומע, מרים ראשו מהמשחק. אצבעותיו קופאות באמצע התנועה: ״די, אמא. נו, די,״ הוא מבקש כמעט בתחינה ״תפסיקי. שלא תעשי לי נאחס!״

יוון 2025 - היום השמיני: ההמראה חזרה הביתה

 10.10.2025

סיבובים לתוך שדה התעופה והחוצה ממנו

למחרת אכלנו ארוחת בוקר במלון ויצאנו לשדה התעופה אתונה. שם השארתי את אבי, הבנים והמזוודות בכניסה לאולם הטיסות היוצאות, ויצאתי לבדי להחזיר את הרכב לחברת ההשכרה יורופקאר.

בשלב הזה כבר הרגשתי בנוח לנהוג ברכב ולנווט בעזרת גוגל מפס. מה שלא לקחתי בחשבון הוא שאפשר לבחור יעד בתוך שדה התעופה, אבל בפועל הוא מנווט תמיד לכניסה לשדה, ללא קשר לנקודה הספציפית. כך מצאתי את עצמי יוצאת משדה התעופה רק כדי להיכנס אליו שוב, כשגוגל מכריז בביטחון "הגעת ליעד!", למרות שממש לא הגעתי.

כשהבנתי זאת, ניסיתי לנווט על פי השילוט לאיזור השכרת הרכבים, רק כדי לגלות שיורופקאר בכלל לא שם, אלא בסמוך לאולם הטיסות הנכנסות (וטוב שכך, מכיוון שזה הקל עלינו מאד כשהגענו לקבל את הרכב).

מאחר שהתנועה בשדה חד-סטרית, נאלצתי שוב לצאת מהשדה, רק כדי להיכנס אליו ולנווט הפעם – באמצעות השילוט – למלון סופיטל, שממש אחריו נמצא המגרש של יורופקאר. סוף סוף הושלמה המשימה שלקחה יותר זמן ממה ששיערנו. אבי והבנים לא הבינו מה קרה לי, מה עוד שכשעקבו אחרי במערכת המיקום המשפחתית ראו שאני נוסעת במעגלים, יוצאת ונכנסת משדה התעופה..

הם, לעומתי, הסתדרו בקלות בחדר הנעזרים, שם ישבו וחיכו בנוחות ששונה לגמרי מהעומס והבלגן שחווינו בעמדת הנעזרים בנתב"ג. הבעיה היחידה היתה שהודיעו לנו שרק מלווה אחד יכול להתלוות לאבי שנעזר בכיסא גלגלים. מה שאומר שעלינו להתפצל כמשפחה. אבל כשראו אותי החליטו שזה יהיה בסדר אם כולנו נתלווה אל אבי. אחרי שעשינו צ'ק אין למזוודות, בכניסה לאולם הטיסות עצמן, העניין חזר על עצמו ושוב ביקשו לפצל אותנו. לא התווכחנו, ואולי בזכות זה החליטו שוב לוותר ועברנו יחד את כל הבידוק עד הטיסה.

 

וכך תם ונשלם הטיול שלנו בדרום יוון עם שתי מסקנות עיקריות לחופשות המשפחתיות הבאות:

• להעדיף מלון שממנו יוכלו הבנים לצאת ולהסתובב באופו עצמאי
• ולהשתדל לשלב בכל יום נקודות עניין כמו מוזיאון, אתר ארכיאולוגי או לפחות תצפית מרשימה.

 

בכל מקרה, בסופו של דבר, חזרנו לארץ מרוצים, עם מצברים מלאים וצפייה לחופשה הבאה.

חזרנו מהעננים ... עד הפעם הבאה