לקלפיות נהרנו

 

״מכל הרגעים בזמן

למצוא אחד לאחוז בו

להגיד שהגענו״

את הציטוט מתוך השיר של עידן רייכל ראיתי תלוי על קיר בתוך ביה״ס, לא רחוק מביתי. ביום הבחירות פעלו בו כמה קלפיות, ואני שימשתי כמשקיפה באחת מהן. על קיר אחר נרשמו מילים של שיר נוסף מהאהובים עליי במיוחד:

"כאן השמים הם שלי

כאן אני מרגיש כמו שאני

רוצה לחיות, רוצה להיות

בין התקוות שמשתנות

כאן השמיים הם שלי"

בסיום אחת ממערכות הבחירות - כבר לא זכור לי איזו - כשנשמע קולו של יגאל בשן שר את המילים האלה ברדיו, חשתי פתאום, מעבר לייאוש, נחמה גדולה שלא שיערתי שקיימת.

 אבל השבוע, ביום הבחירות, תקפה אותי - הפסימית הנצחית - אופטימיות: ביישוב הליברלי שלי, בעלי זכות ההצבעה נהרו בהמוניהם להצביע ותורים ארוכים במיוחד השתרכו מחוץ לקלפיות. קיוויתי שבמקביל יהיו מספיק מצביעי ביבי לשעבר, שלאור אירועי שלוש השנים האחרונות יעדיפו להישאר בבית ולא להצביע. כמה תמימה הייתי, שבויה בתוך תיבת התהודה הליברלית שבה מתנהלים חיי.

בקלפי היו״ר הש״סניקי נאנח ש״המצב קשה מאוד״ מפני שהם ״נוהרים״. ״נוהרים?״ תהיתי, בטוחה שהוא מתכוון אלינו, שהפעם גייסנו גם את אלה שחיים בחו״ל. כולל אחי. וכולל זוג חברים טובים של הוריי, ששנים לא הצביעו בטענה שאין להם זכות מוסרית לקבוע כיצד יתנהלו החיים במדינה, שאותה עזבו לפני למעלה מארבעים שנה. הפעם הם התייצבו כדי להצביע ולהשפיע.

אבל הש״סניק היה יותר מוטרד ממה שהתרחש באותו הזמן בישובים הערביים. כך טען בלי להניד עפעף. ואני הרמתי גבה. בדיעבד, לא זכור לי אם הנציג הערבי - צעיר, שנראה בן גילו של בני - היה עד לשיחה. מבחינתי, הוא והש״סניק זרים לי באותה המידה.

שעה קלה אחר כך, הגיעה המשקיפה התורנית הבאה להחליף אותי, ואני יצאתי הביתה ומשם להורים, לארוחת ערב עם כל האורחים הפורחים מחו״ל. אבל ביציאה מביה״ס דרכתי על גוש של חרא, גדול ולח במיוחד, שהסריח ולכלך את זוג הנעליים הלבנות שלי. בעודי ממהרת לנקות אותן, תהיתי אם זה סימן לבאות, וקיוויתי שאם כן - אז סימן טוב.

וכך, אחרי הארוחה המשפחתית, המדגם בישר על יתרון לגוש השינוי, גם אם ללא הכרעה מוחלטת. אבל למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, לאור תוצאות האמת שהתחילו לזרום, חשכו עיני שרק נפקחו: נראה היה שגוש נתניהו במרחק עריקים בודדים מרוב בכנסת. בהמשך היום התמונה התאזנה קצת, כשהתברר שגוש השינוי קטן מהגוש הנגדי, אבל לשום גוש אין אפשרות להקים ממשלה אלא באמצעות הסכמה על אחדות או תמיכה של המפלגות הערביות.

אז אין יותר רוב לממשלת נתניהו, אבל הוא ימשיך להיות ראש ממשלה לפחות כל עוד לא תקום ממשלה אחרת. ואין יותר רוב לחוקי ההפיכה המשטרית, בתקווה שהרוב בכנסת החדשה יבטל את החוקים שעומדים להיכנס לתוקף בינואר. אבל כמה מאכזב לדעת שזה הכי חזק שגוש השינוי מסוגל לו. בבחירות חוזרות, כל מי שהגיע לכאן במיוחד מחו"ל כבר לא יעשה זאת שוב. ומי שהתאכזב כאן בארץ – עלול שלא לנהור שוב לקלפיות. כך שמסיבוב חוזר רק ביבי ירוויח. כל מה שנותר לקוות הוא שבגוש השינוי ישכילו להישאר מאוחדים ולשחק שחמט ברמה מספקת מול ביבי אלוף העולם. בינתיים, ליברמן לא ממש משתף פעולה עם התוכנית הזו ורק מציב תנאים בלתי אפשריים, כמו חידה לוגית שאין לה באמת פתרון.

 יומיים אחר כך, כשהתארגנתי לצאת למספרה, הבנתי כמה לא חכם היה לתאם תור סמוך כל כך לבחירות. המקום ידוע כנקודת חיכוך בין הלקוחות הליברליים ברובם לבין הצוות הימני. בייחוד הספר הצעיר, שאוהב להקניט ולהצהיר שביבי הוא המלך שלו, ולא יעזור כלום. אבל כשהגעתי למקום, היה נדמה שהוא מתקיים ביקום מקביל, של שיחות חולין נינוחות. מתחת לפני השטח נראה שכולם מאוכזבים ומיואשים באותה המידה. רק למעלה מחצי שעה אחר כך - בעודי מחכה עם הצבע ש"יתפס" בשערותיי – החל הספר הצעיר להרביץ את תורתו באוזניי הלקוח שעל ראשו עבד. להפתעתי הגמורה, הצהיר הפעם שהוא מת על ביבי אבל גם שונא אותו, בעת ובעונה אחת. שבחירות חוזרות יהיו בזבוז נורא של כסף וזמן שאין לנו. שפשרות ואחדות הם הפתרון היחיד. ניגשתי אליו והתוודיתי שדבריו הפיחו בי קצת תקווה. רציתי להזכיר לו בעדינות איך השמיע ניגונים אחרים לגמרי רק לפני חודשים אחדים. אבל, כהרגלו, היה פחות פנוי לדו-שיח, והמשיך להפליג בשלו, על החשיבות של ציפוף השורות של כולנו אל מול האויבים.

עדיין, אולי משהו בכל זאת זז והשתנה מאז הימים של סבבי הבחירות הבלתי נגמרים, טרום הקורונה. וכשיגאל בשן שר על השמיים, הם מסמלים לא רק את ההתעקשות שלי להישאר מחוברת למקום הזה. השמיים כאן משותפים לכולנו, עם כל הפערים והמחלוקות. הלוואי ונצליח למצוא כל אחד את מקומו תחתם.